הוא לא ידע שאפשר גם אחרת. יואש אלרואי

בימים בהם המושג "ריבוי ערוצים" נשמע כמו קנוניה סודית של חבורת אנרכיסטים, די היה במינוי ברשות השידור כדי להפוך ל"איש החזק בספורט הישראלי". 22 שנים, בנאדם, זה לא הולך ברגל. השנה היא 1980. גליו האדירים של המהפך הפוליטי הראשון התחילו לטלטל את המדינה הצעירה, שאחרי השלום עם מצרים, הזכייה באירוויזיון ותחילת הדומיננטיות של מכבי ת"א (כדורסל) באירופה, האמינה כי בכוחה להפוך באמת למדינה מתוקנת. והתיקון, רבותי, צריך היה שיעבור גם בטלוויזיה.

הימים ימי "משחק השבוע" – כדורגל אנגלי בערבי חמישי בשמונה בערב; ימי "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר" – תוכנית הספורט לנוער; ימי פינת הספורט של יורם שמרון ב"זהו זה", ימי "מבט ספורט", ימי "החורף החם" מול המסכים, כשג'ימבו, אולסי, מיקי ומוטי ניסחו מחדש את הגדרת "הישראלי היפה"; הימים ימי ערוץ אחד, בלבד, הערוץ הממלכתי, לו מוקנית הבלעדיות על כל תחרויות הספורט הגדולות מהטעם הפשוט שאוייבים תמיד היו למדינה הקטנה, אבל יריבים ראויים מבית (לפחות למחלקת הספורט) לא נמצאו. עולם כמנהגו נוהג. למעשה, כלל לא ידענו שאפשר אחרת.

קפיצה נחשונית בזמן – דרך צ'ארלי יאנקוס ו"ככה לא בונים חומה", דרך ניסים קיויתי ו"הכדור פגע בגבשושי-ית", דרך ג'קי וישניה, הפרשן שלנו לענייני נלי קים ושאר אנשים גמישים, דרך "אמרו עליו שהוא השופט הכי טוב למכבי", דרך יוסף טלקי, דני לבנשטיין, ד"ר גלעד ויינגרטן, דרך אורי לוי ואריק הניג מביאים לעולם את בשורת המילניום החדש – שידורי לילה חיים מה – אנ.בי.איי (באנגלית זה נשמע יותר טוב), דרך חיים הברפלד (ז"ל), דרך שאול סוירי, דרך צביקה שרף ומשה גרטל (שאני אתפטר? אולי אתה תתפטר?!), דרך סולומון מוניר וחדשות הספורט בערבית, דרך שידורי הבונדסליגה בערוץ 6 של הירדנים בימי שישי אחרי הצהריים, דרך האשליה שמאז קני דלגליש ועד פיטר בירדסלי לא קם כאיאן ראש, דרך אסון הייזל, דרך עשור לטבח הי"א, חמש עשרה שנים וכן הלאה, דרך הכניסה הפתאומית (לפחות במושגים של ערוץ 1) של הערוץ השני למשחק, דרך הכניסה הפתאומית עוד יותר של השחקן הכי מקצועי שנראה כאן על המגרשים – ערוץ הספורט. אבל ברוממה, עולם כמנהגו נוהג. למעשה, כלל לא ידענו שאפשר אחרת.

ויואש אלרואי, האיש שלא היה צריך לשקוד על הרייטינג, אלא פשוט להמר על גובהו, היה שם כל הזמן. דרך תפאורות הקרטון, השידורים מבתי המלון, השיבוצים התמוהים של השדרים התמוהים עוד יותר, דרך פינוי הזירה ל"ערב חדש", שניה לאחר שריקת הסיום, ללא ראיון סיכום עם גיבורי המשחק, דרך פינוי הזירה ל"מבט", שבע דקות לפני סיום גמר גביע המדינה, דרך הלאומנות המתלהמת בשידורי מכבי ת"א, דרך הרטוריקה העממית – כמו של אוהד – בשידורי משחקי הנבחרת, דרך פרשיות השחיתות בהתאחדות לכדורגל ובענף עצמו ובספורט בכלל, דרך ההתעלמות המוחלטת מכל המתחולל בעיתונות הכתובה, דרך תחושת ה"אני ומשדרי ואפסי עוד", דרך התחושה ש"חובבנות היא מחלה של מבקרים", דרך התרוקנות מכל נכסי הערוץ, באופן הדרגתי – יורם ארבל, רמי וייץ, שידורי הכדורגל, שידורי המונדיאל וכעת גם שידורי מכבי ת"א בכדורסל – כולם הלכו להם לבלי שוב. הפטרון כמנהגו נוהג. למעשה, הוא כלל לא ידע שאפשר גם אחרת.

והנה הגיעה השעה. מהפיכה ברשות השידור, קטנוניות ונקמנות של הממונים לשמה או סכסוך עבודה עם ג'ו בראל, מה מכל זה משנה? יואש אלרואי מפנה את כיסאו – עליו הצהיר שיוותר, באינספור הזדמנויות – אולי לטובת הפטריוט המובחן, מאיר איינשטיין, אולי לטובת אף אחד, אולי לטובת סגירת מחלקת הספורט של הערוץ הראשון. חדשות באמהרית זה לא פחות חשוב. וכך, האיש שהיה לו הכל ונותר עם לא כלום, מפנה את הכיסא (הלא מסתובב) ועוזב בטריקת דלת. עצוב בשבילו, ברמה האישית. עצוב גם בשביל שאר העובדים ברוממה, שנפגעו או ייפגעו בעתיד גם הם מהפארסה הטרגית של הניהול הפוליטי הכושל בערוץ שפעם ניהל את המדינה. עצוב בשביל כל הנוסטלגיקנים, ועצוב גם בשביל כל מי שהאמין שיום אחד ייעור האריה מרבצו וישיב מלחמה שערה, לערוץ 5, לערוץ 2, ליורוספורט, אלוהים, אפילו לשידורי הפוטבול בערוץ המזרח התיכון.

אבל לא, הפטרון כמנהגו נהג. למעשה, הוא כלל לא ידע שאפשר גם אחרת. המחיר המקסימלי ששילמה הקריירה האישית של יואש אלרואי הוא כאין וכאפס לעומת המחיר המצטבר ששילמו צופי הספורט בארץ במשך 22 שנות כהונתו. משום שבסופו של שידור, אם אלרואי היה מבין את מה שכל צופה טלוויזיה במדינה הבין, אולי היה היום זוכה לפרישה נוסח שאול מופז ולא ההוא – נסים מזרחי עם השקיות – עוד אחד מגיבורי האלמוות של הערוץ, שכל יום שעובר מקרב אותו לקצו.