סוף שבוע האולסטאר, מסתבר, נמצא כבר בעיצומו. בעונה המקוצרת נדמה שרוב השחקנים והאוהדים היו מוותרים על התענוג ומשתמשים בימים הנוספים כדי לרווח טיפה את הלו"ז הבלתי אפשרי, אבל מדובר במסורת שאי אפשר לוותר עליה. אז כל המי ומי ב-NBA נפגשים ברגעים אלו באורלנדו לסוף שבוע של משחקי כדורסל בכאילו, הטבעות, שלשות, תחרות כישרונות, חיובים ודוקים, כל אחד מאלה בחסות בנק או משקה, כאילו היו שקופית בערוץ 1.
כבר שנים שאלה שאכפת להם מהסופ"ש הזה מציעים שלל שינויי חוקים אפשריים שיהפכו אותו למעניין יותר. השנה, סוף סוף, הגיע שינוי משמעותי למשחק הרוקיס והסופמורס שהפך אותו למרתק הרבה יותר. במקום משחק בין שחקני השנה הראשונה לשנייה, המשחק שהתקיים אתמול בלילה כלל שתי קבוצות מעורבבות שנבחרו ע"י צמד הפרשנים שאקיל אוניל וצ'ארלס בארקלי. מאוד יכול להיות שרגע השיא של הסופ"ש כבר מאחורינו, כי קשה למצוא בימינו רעיון מלהיב יותר מ-"קבוצת שאק עם בלייק גריפין, ריקי רוביו וג'רמי לין". בתור אחד שמתקשה להתלהב מהאולסטאר, המשפט הזה הצליח לפתח בי ציפייה לא צפויה.
לא שהתחרות קשה מדי. המשחק המרכזי כולל את כל השמות המוכרים לעייפה, כאשר השנה הם יגיעו עייפים מהרגיל בעצמם. ניתן יהיה לנסות להתעניין בנבחרת לוס אנג'לס שהתגבשה בחמישיית המערב ולהרכיב את החמישייה האמריקאית לאולימפיאדה מתוך שתי החמישיות. תחרות השלשות הפסיקה לעניין בערך בימים בהם מייקל ג'ורדן ולארי בירד הפסידו לקרייג הודג'ס ותחרות ההטבעות השנה תכלול את המועמדים 'מי?', 'הוא משחק בכלל?', 'השם שלו משעמם' ו-'אתם צוחקים עליי - צ'ייס באדינגר?'.
אני שונא להישמע כמו תקליט שבור, אבל צריך לחזור על זה - הדבר החשוב היחיד באולסטאר הוא עצם ההשתתפות בו. בעצם, השנה יש חשיבות גם לכך שהוא הגיע ויהיה מאחורינו ביום שני, כי קיימת טענה מבוססת שדוויט הווארד העדיף לא לעבור קבוצה לפני האולסטאר הביתי. באזר הסיום של המשחק עשוי לסמל את פתיחת מועד ההעברות האמיתי של השנה. אני בטוח שכל התלחשות בין הווארד לקובי או בין דרק רוז לדרון וויליאמס, תעניין את הקהל הרבה יותר מעוד דאנק נטול התנגדות.
אבל נחזור לעניין ההשתתפות כדבר החשוב באמת במשחק. זהו סמל הסטאטוס שנשאר לאחר מכן. כאשר האמריקאים מדברים על שחקן, הם משתמשים בהישגו הגדול ביותר כשם תואר שמגיע עוד לפני שמו. אם הוא לא זכה ב-MVP או באליפות, מספר ההופעות באולסטאר יהיה שם התואר הזה. עבור שחקני עבר, אולסטאר הוא הדרג השני ל-'הול אוף פיימר'. לכן אסור להקל ראש בבחירת השחקנים וחשוב לתגמל את מי שראוי להיכלל בו.
כמו בכל שנה בעשור האחרון, המערב מכיל הרבה יותר שחקנים ראויים מהמזרח. חשיבות ההשתתפות גורמת לי להציע שינוי בנוסח משחק הרוקיס - לבחור את 24 השחקנים הטובים ביותר ולדאוג לחלוקה לאחר מכן. בהתאם לכך, אציג את רשימת השחקנים שמבחינתי קופחה והייתה צריכה להופיע במשחק ואת השחקנים שהיו צריכים להישאר בחוץ, מבלי להתחשב בקונפרנס, או במילים אחרות - עם האפשרות להכניס שחקן מהמערב במקום שחקן מהמזרח.
פאו גאסול במקום מארק גאסול
השינוי הראשון לא קשור לקונפרנסים אלא לפיאסקו של עמדת הסנטר, שמדי שנה גוררת מחדש כמה בחירות הזויות. השנה זה בלט במיוחד בקונפליקט פנים-משפחתי. אין לי מילה רעה על האח הצעיר לבית גאסול, מארק הוא סנטר טוב ויעיל שבשיטת הבחירה הנוכחית בהחלט שווה מקום באולסטאר, אבל בשום מקרה הוא לא עדיף על פאו. האם העמדה שפאו משחק בה שונה מהותית מזו של מארק עד כדי כך שלא ניתן להחליף אחד בשני? האם הוא לא משחק מעשית כסנטר? למרות שיהיה מוזר ששלושה שחקנים מקבוצה בינונית כמו הלייקרס של השנה ישתתפו באולסטאר, אין ספק ששלושתם לחלוטין ראויים.
אל ג'פרסון במקום רוי היברט
נישאר בעמדת הסנטר. היברט נכנס בעיקר עקב התחושה שלאינדיאנה מגיע מקום באולסטאר למרות שאף אחד שם לא ממש משחק כמו אולסטאר. הוואקום היחסי מאחוריי דוויט הווארד בעמדת הסנטר של המזרח אפשרה את זה. אבל אם נשווה את היברט לג'פרסון יהיה קשה הרבה יותר להצדיק את הבחירה בו. משחק הפנים של יוטה משאיר אותה, ללא סיבה הגיונית אחרת, במאבק הפלייאוף הצפוף במערב, וג'פרסון הוא המנהיג והמוציא לפועל באחת ההפתעות השקטות של העונה. 19 נקודות, 9 ריבאונדים ומאזן מפתיע לטובה אמורים להספיק.
ג'יימס הארדן במקום כריס בוש
זאת הייתה יכולה להיות יופי של הצהרה - שלושת הגדולים של אוקלהומה סיטי לא נופלים משלושת הגדולים של מיאמי, כאשר מספר 3 של הת'אנדר פשוט טוב יותר השנה. היכולת של הארדן נשמרת בשקט כרגע, צריך לדבר עליה הרבה יותר. כל פעם שהוא על הפרקט יש תחושה שלאוקלהומה סיטי יש אולסטאר נוסף בקבוצה. הוא משחק עם ביטחון, קבלת ההחלטות שלו נפלאה, הוא יעיל בכל דרך אפשרית. אי אפשר להגיד את אותם הדברים על בוש, שמרגיש יותר מדי בנוח כצלע שלישית עם אחריות מוגבלת.
קייל לאורי במקום דירק נוביצקי
השחקן שנכנס בעיקר בזכות השם צריך להיות מוחלף בשם האלמוני ביותר ברשימה. ה-MVP של הגמר אמנם התעורר בשבועיים האחרונים, אבל בזמן שבחרו את הסגלים לא הייתה סיבה הגיונית לבחור בו מעבר לנתון בפתיחת המשפט. לעומתו, לאורי בא לעבוד מפתיחת העונה. יוסטון הולכת ומסתמנת כהפתעת העונה, לא פחות מפילדלפיה ואינדיאנה ואף הרבה יותר, כי היא במערב. לאורי הוא המנהיג הבלתי מעורער שלה, לא קווין מרטין ולא לואיס סקולה. עם מספרים שמדגדגים טריפל דאבל על בסיס יומי, היו צריכים למצוא לו מקום באורלנדו, גם על חשבון הג'רמנייטור.
קיירי ארווינג במקום ג'ו ג'ונסון/רייג'ון רונדו
גם במזרח יש מקופחים, הבולט בהם לטעמי הוא הרוקי הנפלא של קליבלנד. בזמן שהבחירה בג'ו ג'ונסון שנמצא בעונת נפל הייתה תמוהה, הבחירה ברונדו למחליף שלו לאחר שנפצע נראית סבירה על הנייר שכולל את המספרים היפים שלו. אבל רונדו הפסיד כשליש עונה לפציעות, בוסטון המאכזבת הסתדרה טוב יותר דווקא בלעדיו וטור הניצחונות בהם היה שותף השנה מכיל רק ספרה אחת - 9. ארווינג, לעומתו, מוביל את קליבלנד למאזן כמעט זהה לזה של בוסטון (אם מתייחסים רק למשחקים בהם שניהם שיחקו - מאזן טוב יותר) בעזרת אחוזי קליעה נפלאים, למרות סגל דל ועם יכולת קלאץ' שמעמידה אותו בין הבולטים בליגה בתחום כבר בחודשיים הראשונים שלו בה.
ג'וש סמית' במקום לואל דנג
שינוי למדקדקים בלבד, כי דנג עבד קשה מאוד כדי להרוויח את הופעת האולסטאר הראשונה שלו. מה לעשות שסמית' עדיין טוב יותר עם יכולות האול-אראונד שלו וללא ספק השחקן המוביל באטלנטה השנה. אם הבחירה הייתה נערכת היום, קשה להאמין שמספרי פברואר הפסיכיים של סמית', מספרים שמזכירים נשכחות (אחסוך לכם את הקליק - 17.3 נקודות, 10.4 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים, 2 חטיפות, 2.3 גגות), היו עוברים מתחת לרדאר של הבוחרים.
