וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אגדות עם סוף אחר

6.2.2012 / 12:59

סטיבן ג'רארד חתם על חוזה עד סוף הקריירה? זמן טוב להיזכר בעוד שלוש אגדות ששיחקו רק בליברפול, אבל בניגוד אליו הם זכו באליפות

כאשר סטיבן ג'רארד האריך לפני כחודש את חוזהו בליברפול עד סוף הקריירה, כשהוא מסכים להפוך לשגריר המועדון לאחר שיתלה את נעליו, אמר קני דלגליש: "אין בימינו הרבה שחקנים שמייצגים מועדון אחד בלבד בחייהם". לא רק בימינו. לאורך ההיסטוריה המפוארת של ליברפול, מעטים הם השחקנים שגם החלו את דרכם בכדורגל באנפילד, וגם לעולם לא עברו למחוזות אחרים. בסגל הנוכחי של ליברפול מצטרף לסטיבי ג'י גם המגן ג'יימי קארגר, אשר יסיים ככל הנראה אף הוא את הקריירה כאיש של מועדון אחד. זהו עיתוי לא רע להיזכר בשלוש אגדות דומות באדום שפיארו את המועדון לפני עשורים רבים.

בילי לידל - חיכה 8 שנים למשחק בכורה

את החיים של בילי לידל בני דורנו לא יצליחו להבין. על החתמת אחד החלוצים הפוריים ביותר בתולדות ליברפול אחראי דווקא מאט באזבי שכיכב בקבוצת בשלהי שנות ה-30'. המאמן הסקוטי האגדי לעתיד ניחן בחוש מפותח לכישרונות צעירים כבר אז. הוא זיהה את הילד בן ה-16 ב-1938, המליץ עליו בחום לראשי המועדון, וכך החל משא ומתן עם משפחתו של לידל. אביו, כורה פחם עני, רצה שבנו ירכוש מקצוע, ולכן דרש כי יתאפשר לו לעבוד בחשבונאות וללמוד מתמטיקה, במקביל לקריירה על המגרש. זו הייתה הסיבה לכך שהמועדון הסקוטי המילטון לא הצליח לזכות בשירותיו, על אף שלידל עצמו רצה להצטרף. בליברפול סידרו לו ג'וב במשרד רואי חשבון שניהל את תיקי המועדון, ולידל הצעיר חילק את זמנו בין כדורגל לניירת עד לסיום הקריירה. "הוריי התעקשו שאעבוד בתפקיד מסודר ולא אהיה תלוי רק בכדורגל. גם כאשר עליתי לקבוצה הראשונה, המשכתי לעבוד כרגיל", סיפר לידל.

תחילת הקריירה שלו לא היתה קלה בלשון המעטה. לידל נתקל בקיר בטון במהלך משחק של קבוצות צעירות, וברכו הייתה בסכנה. הוא התאושש מכך, אך מכשול רציני הרבה יותר היה לפניו. מלחמת העולם השנייה גרמה לכך שלידל ערך את הופעת הבכורה בחולצה האדומה ב-1946, שמונה שנים שלמות אחרי שחתם על החוזה הראשון. הוא התאמן פעמיים בשבוע, לפני המשחקים, בעוד את שאר זמנו הקדיש לעבודתו המשרדית באוניברסיטה בתחום ראיית החשבון. למרות זאת, לא היה בליברפול שחקן בכושר פיזי טוב יותר ממנו. לידל אמנם לא היה גבוה במיוחד, אך התברך בגוף רחב וחסון ובמהירות מסחררת. הוא שיחק כקיצוני בשני האגפים, ותופקד לא פעם גם כחלוץ מרכזי, תוך שהוא מפציץ את השער מכל זווית אפשרית.

בתואר היחיד שלו זכה לידל כבר בעונה הראשונה אחרי המלחמה, 1946/47. הייתה זו אליפות דרמטית במיוחד. וולבס, הפייבוריטית, הובילה את הטבלה לאורך כל הדרך ונהנתה בשלב מסוים מיתרון 11 נקודות. הזאבים נחלשו לקראת סיום העונה ובזבזו את הכל, אבל הגיעו לאנפילד במחזור האחרון כשניצחון הבטיח להם את המקום הראשון. ליברפול ניצחה 1:2 ועלתה בעצמה לפסגה, אך זה לא היה הסוף. היא נאלצה לחכות שבועיים נוספים למשחק ההשלמה של סטוק סיטי מול שפילד יונייטד. ניצחון של סטוק היה מכתיר אותה לאלופה, אולם באופן ביזארי למדי היא מכרה את הכוכב הגדול שלה, סטנלי מתיוס, לבלקפול במאי, ממש לפני סיום העונה (כן, אז אנשים עוד לא שמעו על חלון ההעברות). שפילד ניצחה, וליברפול של לידל זכתה באליפות, אם כי הסקוטי כבש באותה עונה שבעה שערים בלבד.

משם ליברפול רק הלכה ודעכה, אבל לידל פרח. האדומים הפכו לקבוצת מרכז טבלה במקרה הטוב, הגביע חמק מהם בגמר מול ארסנל ב-1950 בגלל עבירה גסה שהשביתה את לידל בפתיחת המשחק, וב-1954 נקלעו למשבר חמור אף יותר וירדו לליגה השניה. לסקוטי לא הייתה אשמה בכך. בשמונה העונות בליגה הבכירה הוא כבש 96 שערים, והאוהדים החלו לקרוא לקבוצה "לידל-פול". גם היריבים העריכו אותו מאוד, בין היתר על הגינותו המפורסמת. אלף ראמזי, מגן טוטנהאם שהפך לימים למאמן אלופת העולם ב-1966, סיפר: "הדרך היחידה לעצור את בילי הייתה למנוע ממנו את הכדור. עם הכדור ברגליו, זו כבר הייתה משימה קשה שבעתיים".

אחרי נשירתה של ליברפול, הוגשו ללידל הצעות רבות ומפתות מקבוצות הצמרת, אבל הוא העדיף להישאר ושיחק שש שנים בליגת המשנה, תוך שהוא מגביר את קצב הבקעת השערים מול הגנות נחותות. מאזנו הסופי עומד על 215 כיבושים. אחת הסיבות לנאמנותו הייתה בכך שרצה לשמור על העבודה היומית שלו. את האוהדים המניעים לא ממש הטרידו. הם העריצו את החלוץ שלהם, ואצטדיון מלא צפה במשחק הפרידה שלו ב-1960. ב-6,000 ליש"ט שהרוויח ממנו הוא קנה בית, והמשיך לעבוד באוניברסיטה ולבוא למשחקים ליציע האוהדים, עם כרטיס מנוי רגיל לחלוטין. "הם אימצו אותי כסקאוזר, ואני מאושר שנותרתי בקבוצה כל חיי", סיפר לידל שהלך לעולמו לפני כעשור בגיל 79.

שחקן ליברפול לשעבר בילי לידל. Central Press, GettyImages
אליפות דמרטית ב-1946/7. בילי לידל/GettyImages, Central Press

ג'רי ברן - 117 דקות עם עצם שבורה

ג'רי ברן היה סקאוזר אמיתי ולא מאומץ. המגן השמאלי הנמרץ החל את דרכו בקבוצה בגיל 15, התקדם לקבוצה הראשונה ב-1957 כשהיה בן 17, וצפה בלידל מהספסל. לא רבים ראו בו פוטנציאל מיוחד, ושמו של ברן הופיע למשך כשנה ברשימת ההעברות, אם כי הקונים לא ממש התלהבו. רק ביל שאנקלי, שחתם במועדון ב-1959 והפך אותו לאימפריה בקנה מידה עולמי, הבין לאילו גבהים מסוגל ברן להגיע. המנג'ר הסקוטי נתן למגן יד חופשית לחרוש את האגף לכל אורכו, וברן הפך לאחד השחקנים החשובים ביותר של האדומים כאשר הם חזרו לליגה הבכירה ב-1962.

ברן זכה עם קבוצתו בשתי אליפויות, אולם התואר המפורסם ביותר שלו הגיע בגמר הגביע מול לידס ב-1965. דון ריווי רק החל אז לבנות את קבוצתו שהתפרסמה בקשיחות יתר, אבל הניצנים החלו להופיע מהר מאוד, וברן חווה זאת על בשרו כאשר קפטן היריבה בובי קולינס שבר את עצם הבריח שלו ממש בתחילת המשחק. זה היה עידן ללא חילופים, והמגן האמיץ נשאר על הדשא למרות הכאבים העזים. ברן סיפק את אחד המשחקים האיכותיים ביותר שלו, למרות שהמשחק נגרר לרוע מזלו להארכה. הוא בישל נהדר את שער היתרון לרוג'ר האנט בנצחון 1:2, והפך לקדוש בעיני האוהדים. כוכבים רבים עברו באנפילד מאז, אך מעטים זכו לכבוד של ג'רי ברן.

ב-1966 זכתה ליברפול באליפות השנייה בעידן שאנקלי, אבל שלחה שלושה שחקנים בלבד לסגל של ראמזי לגביע העולם הביתי. ברן היה אחד מהם, אם כי הוא קיבל את מדליית הזהב מבלי לעלות למגרש ולו לדקה אחת במשך כל הטורניר. ריי ווילסון, המגן השמאלי של היריבה העירונית אברטון, הועדף על פניו, והדבר רק העמיק את השנאה בין האדומים לכחולים בעיר. הצטיינותו של ווילסון הגבילה את ברן לשתי הופעות בלבד במדי האריות, ולאורך הקריירה הוא כבש ארבעה שערים בלבד בכל המסגרות עבור ליברפול. נתונים אלה גורמים לכך ששמו ממעט להופיע בספרי ההיסטוריה, אלא שבאנפילד יודעים היטב להעריך את תרומתו.

פציעה סיימה את הקריירה של ברן ב-1969, כאשר היה בן 30 בלבד, וזו הסיבה המרכזית לכך שנותר איש של מועדון אחד. הסקורר המפורסם האנט, חברו הטוב ובן גילו, עזב באותה שנה בדיוק כדי לסיים את הקריירה בבולטון. גורלו של ברן היה עצוב יותר, אך במובן מסוים הוא הרוויח מכך.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית
שחקן ליברפול לשעבר ג'רי ברן. Keystone, GettyImages
משחק הרואי בגמר הגביע ב-1965. ג'רי ברן/GettyImages, Keystone

סטיב הייוויי - סטודנט לכלכלה עד גיל 23

לו הסקאוטים של ליברפול היו זריזים יותר, סטיב הייוויי היה מספיק לשחק בקבוצה אחת עם ברן. אלא שכשרונו של הקיצוני השמאלי הטכני לא זכה להערכה בתחילת דרכו. למעשה, האירי שגדל בשפילד זנח לחלוטין את חלומו להפוך לכדורגלן, למד כלכלה באוניברסיטה בקובנטרי, ושיחק להנאתו בקבוצת חובבים זוטרה. רק כשהיה בן 23, ממש לפני מבחני הגמר האקדמיים, הוא אותר סוף-סוף, זומן בהפתעה מוחלטת מבחינתו למבדקים באנפילד, ולא הסתכל לאחור. שאנקלי ייעד את הייוויי להיות יורשו של פיטר תומפסון, וחילופי המשמרות התקיימו מהר מהמתוכנן. בעונתו הראשונה הרשית האירי גם בדרבי מול אברטון, וגם בגמר הגביע בו הפסידו האדומים לארסנל, ומקומו בהרכב היה מובטח מאז.

בוב פייזלי, שהחליף את שאנקלי על הקווים ב-1974, אהב את כישוריו של הייוויי אפילו יותר, ולקיצוני השמאלי היה חלק מרכזי בגביע האלופות הראשון בתולדות המועדון ב-1977 – הוא בישל שני שערים בגמר מול מנשנגלדבאך שהסתיים בנצחון 1:3. ב-12 שנותיו באנפילד שותף הייוויי ב-444 משחקים, בהם כבש 75 שערים. לקראת סוף הקריירה התמעטו הופעותיו, והוא אפילו לא קיבל מדליה כאשר ליברפול זכתה באליפות החמישית בקדנציה שלו ב-1980 בגלל שלא צבר מספיק משחקים. לכן נדד האירי ב-1981 לליגה האמריקאית ובילה שנה בקבוצת מינסוטה קיקס, אולם זה לא באמת נחשב לעזיבה. מבחינת אוהדי ליברפול הוא היה ונשאר איש של מועדון אחד, והצטרפותו לאקדמיה של המועדון ב-1989 היתה טבעית. כמעט שני עשורים מחייו הקדיש הייוויי לגידול דורות של שחקנים באנפילד, והתואר שלו בכלכלה נותר, בניגוד למקרה של לידל, ללא שימוש.

אגב, גם פייזלי, שהמשיך לשבת על ספסל ליברפול עד 1983, הוא שחקן ומאמן של מועדון אחד, עם 253 משחקים כבלם בקבוצה של לידל אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל זה כבר סיפור לכתבה נפרדת...

שחקן ליברפול לשעבר סטיב הייוויי. GettyImages
שני בישולים בגמר גביע אירופה לאלופות ב-1977. הייוויי/GettyImages

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully