לפני ארבע שנים, אחרי הזכייה בסופרבול 42, בקבוצת ניו יורק ג'איינטס ציינו את ההפסד הביתי במחזור הסיום של העונה הסדירה, 38:35 לניו אינגלנד פטריוטס, בתור מה שנתן להם את הביטחון והמוטיבציה לעשות את אחת ההפתעות הגדולות בתולדות הספורט האמריקאי, לנצח את הפטריוטס המושלמים עד לאותו משחק ולזכות באליפות. השנה, לא רק שאנו מקבלים שיחזור של הסופרבול ההוא, אלא שגם הדרך אליו נראית זהה באופן מחשיד. שוב הג'איינטס צברו המון ביטחון ומומנטום, אחרי הפסד ביתי 38:35 במחזורי הסיום, ליריבה עם המאזן הטוב בליגה. בניגוד ל-2007, הפעם ההפסד היה לגרין ביי פאקרס, אך זה לא מונע מאיתנו לתהות, האם יד הגורל בדרך להכות שנית?
העונה, יותר מכל עונה אחרת ב-NFL, מצאנו את עצמנו מקשרים את האירועים על הדשא לדברים כמו אמונה, מיסטיקה וכח עליון. כל זאת, בגלל אותו קוורטרבק מדנבר, שלא נזכיר את שמו. כאשר אנחנו בוחנים את העונה של הג'איינטס מ-2007, לעומת זאת הנוכחית, אפשר לראות עוד נקודות דימיון מדהימות בדרך של הקבוצה לסופרבול:
גם העונה וגם ב-2007, הענקים פתחו את העונה עם הפסד חוץ מול יריבה מה-NFC East.
בשבוע ה-15 של 2007, הג'איינטס הפסידו בבית לוושינגטון 22:10. בשבוע ה-15 של 2011, הם הפסידו לרדסקינס, בבית, 23:10.
גם העונה וגם ב-2007, כדי להגיע לסופרבול, הג'איינטס היו צריכים לעבור משחק ראשון בפלייאוף מול יריבה מה-NFC דרום ובחצי גמר וגמר החטיבה לנצח שני משחקי חוץ.
בשתי העונות, הם ניצחו בחוץ את המדורגת מספר 1 בחטיבה.
בשתי העונות, הג'איינטס הגיעו ללמבו פילד בפלייאוף וניצחו את הפאקרס.
בשתי העונות, הג'איינטס פגשו בגמר ה-NFC את הקבוצה במקום השני. בשני המקרים הם גם ניצחו משער שדה של לורנס טיינס בהארכה.
בקיצור, קצת מפחיד, לא? בעיקר אם אתה אוהד של הפטריוטס... אלא שאם נעזוב את המיסטיקה בצד, נגלה שיש רק 16 שחקנים פעילים בסגל של הג'איינטס, שהיו שותפים לאותה אליפות ב-2007. שניים מהם, אוסי יומניורה וג'סטין טאק, ינסו להפוך שוב את היום החגיגי ביותר באמריקה לסיוט הכי גדול של טום בריידי. הם אולי איבדו את מייקל סטראהן, אבל קיבלו להגנה את ג'ייסון פייר פול, אתלט יותר טוב מסטראהן. יומניורה וטאק יפגשו בקו ההתקפה של הפטריוטס יריב מוכר, בדמות התאקל השמאלי מאט לייט, שניסה לשמור על בריידי באותו משחק, אבל כשל והרשה לשחקני הג'איינטס לרשום חמישה סאקים.
אם הקבוצה שזכתה ב-2007 נשנעה בעיקר על החלק ההגנתי, הרי שהתחושה כיום היא שהג'איינטס של 2011 יהיו מפורסמים הרבה יותר בזכות החלק ההתקפי. ליתר דיוק, בזכות אחד מאותם 16 שהיו שם וניצחו את הפטריוטס, איליי מאנינג. ב-2007, מאנינג נכנס לעונתו הרביעית בליגה. הוא עדיין היה קוורטרבק צעיר, שמשלם כמעט מדי משחק את שכר הלימוד שלו והצצה במספר האיבודים שלו באותה שנה (25), מלמד שבתפוח הגדול עדיין לא יכלו לסמוך עליו, כמו שהם נהנים לעשות היום בעיניים עצומות. לפני אותה אליפות, מאנינג לא ניצח משחק פלייאוף אחד בחייו וזה כלל הופעה נוראית בעונת הרוקי שלו מול קרוליינה, במשחק בו הג'איינטס נשארו על אפס נקודות והוא זרק לשלוש חטיפות. רק בפלייאוף של 2007, איליי הצליח להראות לראשונה את אותה יכולת קלאץ' שהיום כבר נראית טבעית. בכל אותו פלייאוף מאנינג מסר לאיבוד אחד בודד, בסופרבול.
לאורך השנים האחרונות, מדי שנה מאנינג הראה לנו שיפור ביכולת המשחק שלו, כאשר מספר היארדים ואחוזי המסירה המושלמים שלו עולים בהדרגתיות. בפלייאוף הנוכחי, מאנינג מחזיק במספרים מרשימים מאוד של שמונה טאצ'דאונים מול איבוד בודד ו-308 יארדים בממוצע למשחק. אם הג'איינטס ינצחו, איליי יהפוך להיות הקוורטרבק הבכיר במשפחה מבחינת טבעות והאמת היא שעם אבא ואח כמו שלו, זה חתיכת הישג. "אני יכול להבין את ההישג של איליי יותר מכל אחד אחר", אמר כוכב ההוקי האגדי ווין גרצקי, "הלחץ והציפיות שהילדים שלי עומדים בהם, בכל ספורט שהם משחקים, הוא עצום". מחקר שנערך באוניברסיטת ברקלי מצא שבדרך כלל, בין אחים שנולדו בטווח של עד חמש שנים, הקטן יותר יבחר להשתתף בספורט אלטרנטיבי מזה של הגדול ולא ינסה להתחרות מולו ומול הלחץ הזה. כמו שכבר הבנו, לאיליי ממש אין בעיה עם לחץ.
ההצלחה של מאנינג בחודש האחרון גרמה לכל הסקפטים והפרשנים שטענו שההצלחה ב-2007 היתה מקרית, לחפש מקלטים לתקופה הקרובה. בראיון באוגוסט לרדיו ESPN, מאנינג נשאל האם הוא מחשיב את עצמו באותה קבוצת יכולת של טום בריידי. הוא לא היסס והשיב שכן. החודש האחרון הוכיח לנו שהוא צדק והיום כבר אומרים בארצות הברית: "You cant spell elite without Eli".
