בספטמבר האחרון נפגשו א.י.ק ודיורגורדן לדרבי של שטוקהולם. על הנייר: משחק לוהט. ביציעים: דממה. ב-10 הדקות הראשונות של המשחק - דיווחו העיתונאים שהגיעו לאצטדיון ראסונדה - ניתן היה לשמוע את הצעקות של המאמנים ושל השחקנים בבירור, כאילו המשחק מתנהל מול יציעים ריקים ולא לעיני למעלה מ-24 אלף צופים.
למרות השנאה היוקדת ביניהם, מחנות האוהדים של א.י.ק ודיורגורדן נרתמו באותו סוף שבוע בספטמבר להפגנת כוח מאורגנת היטב של 34 ארגוני אוהדים של קבוצות כדורגל והוקי קרח ברחבי המדינה הסקנדינבית. 10 דקות של שקט, שנועדו לשכנע את התקשורת ואת בכירי ההתאחדות שלאוהדי הכדורגל יש כוח. הם רצו להראות שאוהדים במגרש הם לא האוהדים שנמצאים מחוצה לו. שהדיווחים על אלימות ורציחות טובים עד בעיטת הפתיחה.
שחקן א.י.ק, נילס-אריק יוהנסון אמר אחרי המשחק ש"האוהדים רצו להבהיר נקודה והם הצליחו. זה הרגיש כאילו המשחק התחיל רק אחרי 10 דקות", אלא שהאוהדים לא הסתפקו בשתיקה הרועמת לשם הבהרת הנקודה. ברגע שהמחצית השנייה יצאה לדרך, הארגונים שוב גילו תיאום נדיר והפעם הדליקו עשרות אבוקות. השופט יונאס אריקסון פעל על פי הוראות ההתאחדות המקומית, לפיהן ברגע שנדלקת אבוקה ביציע יש להפסיק את המשחק ולהוריד את השחקנים לחדרי ההלבשה, והמשחק חודש רק כמה דקות לאחר מכן.
הפעולות המאורגנות להפליא, שנועדו להזכיר שהכדורגל הוא קודם כל של ובשביל האוהדים, סוקרו גם בכלי תקשורת מחוץ לשבדיה, אבל בדיווחים הללו לא סופר על המתרחש מחוץ לכותלי האצטדיון באותו יום ושהיווה אנטיתזה גמורה לרומנטיקה שנוצרה ביציעים. התנגשויות בין שוטרים לאוהדים, קטטות אלימות ברחובות והשלכת אבנים הדדית, הזכירו מדוע דובר על בעיית אלימות קשה בכדורגל השבדי מלכתחילה.
אוהדי א.י.ק ודיורגרדן מדליקים עשרות אבוקות ומביאים להפסקת המשחק
במקום הכי רחוק מאותן אוהדות בלונדיניות מחויכות שהצלמים כל כך אוהבים להנציח כשהן מקושטות בצבעי צהוב-כחול ומנופפות בדגלי שבדיה קטנים במונדיאלים ובאליפויות אירופה, נמצאים הרחובות העקובים מדם של שטוקהולם, גטבורג ומאלמו. עקובים מדם זו לא הגזמה. כשהעיתונאי מרכוס כריסטנסון כתב ל"גרדיאן" טור על האלימות בכדורגל השבדי לפני כ-15 חודשים, הוא הסביר לקוראים הבריטיים: "יש קטטות לפני משחקים, בזמן משחקים ואחרי משחקים. נראה ששבדיה נמצאת היום איפה שאנגליה הייתה לפני 30 שנה".
החוליגניזם של אוהדי הכדורגל פרץ בשבדיה בעיקר בשנות ה-80, כפי שהוא עשה בהרבה מקומות נוספים באירופה, אבל אחרי רגיעה מסוימת, בשנים האחרונות הוא שוב מרים ראשו. קטטות מאורגנות בין עשרות אוהדים הפכו להיות רקע כמעט קבוע למשחקים בהם משתתפות א.י.ק סולנה, דיורגורדן, מאלמו, הליסנבורג, האמרבי וגטבורג, מה שגורם לשימוש השכיח בפירוטכניקה בתוך האצטדיונים להיראות כמו משחק ילדים.
ב-2002 גבו מלחמות האוהדים קורבן ראשון בנפש, טוני דאוגן, אוהד בן 26 של גטבורג שהוכה נמרצות על ידי אוהדי א.י.ק ומת כעבור יומיים בבית החולים. רוצחיו מעולם לא נתפסו או הובאו לדין למרות לא מעט עדי ראייה. כשזה מגיע לאוהדי הקבוצה משטוקהולם זה לא מפתיע. הרי מי יעז להעיד נגדם?
דאוגן נרצח ב-2002 וה"פירמן בויז", פירמת האוהדים הקיצוניים של א.י.ק שמקושרת לפשע המאורגן, המשיכו להטיל טרור גם בשנים הבאות. באוגוסט 2010 למשל, רגמו חברים בה את האוטובוס שהוביל את שחקני ואנשי לבסקי סופיה לאצטדיון בסולנה, למשחק במוקדמות הליגה האירופית. אבל הבולגרים לא היו הקורבן היחיד של הפירמה באותו משחק.
באותו זמן היו עסוקים ה"פירמן בויז" גם במירור חייו של בלם הקבוצה וואליד אטה, שסירב להאריך את חוזהו בטענה שהוא רוצה למצוא קבוצה בחו"ל. האוהדים קראו נגדו במהלך משחקים, השחיתו את הרכב שלו והצעד הבא היה דרישה מההנהלה לא לאפשר לו לשחק עד שיחתום על חוזה חדש. היו"ר מאטס גוסטבסון הכחיש שזו הסיבה, אבל אטה, שהיה שחקן הרכב קבוע, לפתע לא נכלל בסגל למשחק נגד לבסקי למרות שהיה כשיר. גם הנהלת המועדון לא רצתה להסתבך עם ה"פירמן בויז".
הבלם השבדי ממוצא אריתראי עזב בסופו של דבר, אבל הוא לא היחיד שעבר מלחמת התשה. בסקר מקיף שערכה תחנת הטלוויזיה TV4 שבדי באוקטובר 2010, סיפרו חמישית מהשחקנים, שליש מחברי ההנהלה וחצי מהשופטים על כך שהם קיבלו איומים על חייהם מאוהדים במהלך הקריירה.
בעונה שעברה מצב האלימות בכדורגל השבדי החמיר. שלושה משחקי ליגה פוצצו ואחרים עוכבו וחודשו רק אחרי שהעשן התפזר, תרתי משמע.
אבוקה שהושלכה מהיציע במשחק בין סיריאנסקה לא.י.ק פגעה בקוון ופצעה אותו, אוהד של מאלמו פרץ למגרש ב"סקונה דרבי" נגד הלסינבורג ופגע בשוער היריבה, פאר האנסון, והמשחק בין אותה מאלמו לדיורגורדן בסוף יולי, פוצץ אחרי 11 דקות בלבד אחרי שאבוקות הושלכו לכר הדשא ואחת מהן כמעט פגעה בצלם.
בשבדיה החל דיון ציבורי לוהט שנפרס על פני שבועות ארוכים. עיתונאים דיווחו על בעיית אלימות כרונית, פובליציסטים טענו שממשלות שבדיה לדורותיהן התעלמו ובזמן שכל זה קרה, הרשויות העבירו את האחריות אחת אל השנייה כמו תפוח אדמה לוהט ובעל טעם רע במיוחד.
כך למשל שרת התרבות והספורט, לנה אדלסהון ליליירות, נדרשה לנושא וטענה ש"ההתאחדות לכדורגל צריכה להיות יותר פעילה בנושא". התשובה של ההתאחדות לא איחרה להגיע והיו"ר לארס-אקה מרלאגרל אמר: "אנחנו לא מסוגלים לטפל באלמנטים שמשלבים כדורגל ופשע. לפיכך אנחנו צריכים שהממשלה תפעל".
אם גלגול האחריות מהממשלה להתאחדות וחוזר חלילה לא הספיק, גם המשטרה לא הציגה פתרון יצירתי. באוקטובר משטרת שטוקהולם הציבה בפני הקבוצות הגדולות של העיר, א.י.ק, דיורגורדן והמארבי, תעריף חדש ומעודכן: במשחקים אותם הן מארחות הן תידרשנה לשלם 920 קרונות (כ-135 דולר) לשעת עבודה של שוטר. או במילים אחרות, לשלם סכום עצום של כ-150 אלף דולר רק על אבטחה במשחקים בעלי פוטנציאל נפיץ.
ומה בזמן שאף אחד לא לוקח אחריות? אש ותמרות עשן. גם הרצח של שחקן קבוצת אסיריסקה, אדי מוסא, ביולי 2010, לא בדיוק עזר לתדמית של הענף, הגם שהיה לא קשור למעשי חוליגניזם. החלוץ נורה למוות בבית קפה בשטוקהולם כחלק מנקמה באחיו, איש העולם התחתון דני מוסא, אבל אז התגלה שבאותו בית קפה גם הופעל קזינו סמוי ולא חוקי. מה היה לשחקן כדורגל לחפש שם?
קרב רחוב בין אוהדי גטבורג לאוהדי דיורגרדן
שבדיה היא המדינה הנהנית מתקופת השלום הארוכה בהיסטוריה, תוחלת החיים בה היא מהגבוהות בעולם ואיכות החיים בה נחשבת למצוינת.
אולי בגלל התדמית הצחה שיצאה למדינה הסקנדינבית (שלא כוללת למשל שכונות מהגרים מוכות פשע או היסטוריה של מכחישי שואה קולניים), יש כאלו שמתקשים להאמין. למשל נשיא לבסקי סופיה, טודור באטקוב, שנחבל מבקבוק באותה התקפה מתוזמנת של אוהדי א.י.ק על האוטובוס של קבוצתו באוגוסט 2010, והודה: "אני בהלם. שבדיה היא מדינה תרבותית. הייתי בכל כך הרבה מדינות ומעולם לא קרה לי משהו כזה".
היום השבדים נמצאים בתחילתו של הליך ההכרה בכך שיש להם בעיות אלימות שמגיעות מעולם הכדורגל. אולי הצעד הבא יהיה להתמודד איתן. היום גם הם וגם נשיא לבסקי באטקוב יודעים שבעולם הכדורגל השבדי אתם יכולים לשכוח מקלישאות על איפוק, קור רוח ונועם הליכות.
