פייטון מאנינג יגיע ביום ראשון הבא למשחק פוטבול באצטדיון הביתי שלו, הלוקאס אויל סטדיום. אלא שאחד הקוורטרבקים הגדולים בהיסטוריית המשחק לא יעלה על כר הדשא על מנת לקבל סנאפים, הוא אפילו לא יעמוד על הקווים בניסיון לעודד ולהדריך את מחליפו, כפי שעשה במהלך כל העונה החולפת, בה היה פצוע ולא שיחק ולו שנייה אחת. לא, פייטון מאנינג יגיע ללוקאס אויל סטדיום כדי לצפות במשחק מהיציע (כנראה ממיקום לא רע) וזה לא יהיה סתם משחק, זה יהיה סופרבול 46, בו קיווה פייטון לשחק מול הקהל הביתי והאוהב, בעיר בה הפך לאליל, עוד מאז נבחר האצטדיון לארח את הריקוד הגדול במאי 2008.
אבל לא רק שפייטון לא יהיה שותף פעיל למשחק הזה, על כר הדשא הוא יראה שני קוורטרבקים, אחד מהם הוא יריבו הגדול ביותר בעשור החולף והשני הוא אחיו הקטן ויש לו סיבה לא רעה בכלל לרצות שכל אחד מהם יפסיד את המשחק. אז את מי רוצה פייטון מאנינג לראות יורד מנוצח מהמגרש בסיום הסופרבול הקרוב, את הקוורטרבק של ניו אינגלנד פטריוטס טום בריידי או דווקא את הקוורטרבק של ניו יורק ג'איינטס איליי מאנינג?
למה פייטון רוצה שבריידי יפסיד?
לפייטון מאנינג יש את כל מה שלטום בריידי אין. אהבה כמעט בכל מקום בארצות הברית, הערכה גורפת מצד התקשורת, קבוצה שאחרי שהוא הוביל אותה ל-11 עונות שהסתיימו בהעפלה לפלייאוף, תשע מהן ברציפות ובכולן גם לפחות עשרה ניצחונות, דאגה השנה להתפורר ולהתרסק לחתיכות, רק כדי שנבין עד כמה הוא אינדיאנפוליס ואינדיאנפוליס זה הוא וגם חוש הומור אדיר, שיסדר לו תפקיד עתידי בעולם הבידור האמריקאי.
לטום בריידי יש את כל מה שלפייטון מאנינג אין. שלוש זכיות באליפות, חמש העפלות לסופרבול, שיאי ניצחונות גדולים אפילו יותר מפייטון, שיאי מסירה וטאצ'דאונים לא פחות ואולי גם כן יותר גדולים (בין היתר המקום השני בהיסטוריה ביארדים לעונה, משהו שהוא השיג לפני מספר שבועות בלבד), קור רוח ברגעים המכריעים ומעט מאוד "קופי פלייאוף" למיניהם, שיושבים לו על הצוואר ומנג'סים. חוץ מזה, הוא הרבה יותר יפה. אה, כן, וגם יש לו את ג'יזל. אוי, ג'יזל.
אז מה בעצם יכול להפחיד פה את פייטון? על פניו, התשובה הברורה והראשונית היא העובדה שפשוט מדובר ביריב הכי גדול שלו בליגה מאז 2001. היריבות ביניהם תמיד הייתה ספורטיבית, טהורה ומלאת הערכה ואפילו הערצה נסתרת האחד כלפי השני, ובכל זאת, פייטון יראה מולו את טום בריידי, האיש שניצח אותו כבר שש פעמים לאורך השנים וגרם לו ללא מעט סבל. אבל יש כאן משהו עמוק מזה, המורשת.
בניגוד לפייטון, שהיה ילד זהב, סומן כהבטחה עוד בימי התיכון והקולג', נבחר ראשון בדראפט וזכה להיות פותח ולהוביל אירגון בצלמו כבר מיומו הראשון בליגה, בריידי הוא סיפור סינדרלה גדול, החלום האמריקאי בהתגלמותו. הוא נבחר עמוק בסיבוב השישי, במקום ה-199 ואחרי שישב עונה שלמה על הספסל ובכלל לא היה מתוכנן לשחק כמה שנים. בדרך נס ובשל פציעה של קודמו בתפקיד דרו בלדסו, הוא הפך בין לילה לקוורטרבק של ניו אינגלנד, הוביל אותה במהירות לשלוש אליפויות ולא מש מתפקידו מאז. כאמור, החלום האמריקאי של עבודה קשה וניצול הזדמנות בודדת כדי להגיע לפסגה ולהישאר בה. בגלל זה כולם אוהבים את פייטון ורבים שונאים את/מקנאים בבריידי.
כעת, טבעת נוספת שתלך לאצבעו של בריידי, שנתן באמת את אחת העונות הגדולות של שחקן בהיסטוריה והוביל קבוצה בינונית למאזן הטוב בחטיבה ולסופרבול, עשויה לשנות את התפיסה לגבי השניים. אם נגד בריידי תמיד נטען שהוא שחקן של השיטה, הרי שהשנה השיטה לא ממש קיימת ולמעשה השיטה היא מה שבריידי נותן לה להיות ובמקרה כזה, אם הוא יסיים את העונה כאלוף, ייתכן ודעת הקהל כבר תתחיל לחשוב עליו כעל גדול מפייטון בויכוח המתמיד בין השניים, שמתקיים בפורומים השונים. קשה להאמין שפייטון מאנינג רוצה לראות את טום בריידי חוגג אליפות רביעית מול האחת הבודדת שלו, דווקא במגרשו הביתי באינדיאנפוליס.
למה פייטון רוצה שאיליי יפסיד?
ואולי כל זה לא נכון בכלל ו"רחוק מהעין רחוק מהלב", כי ברשימת הגדולים בכל הזמנים יש מקום לכמה קוורטרבקים ולויכוח מתמיד, אבל ברשימת הגדולים ביותר בתוך המשפחה, הפסגה הרבה יותר צפופה ושם יש מקום רק לאחד.
לאורך שנים ארוכות, מאז דראפט 2004 בו נבחר ראשון ודרש לעבור לניו יורק ג'איינטס, נחשב איליי מאנינג במקרה הטוב רק ל"אח של פייטון" ובמקרה הפחות טוב לפעמים גם ל"בן של ארצ'י", זכר ל-13 העונות ששיחק אביו בליגה בתור קוורטרבק. רק בשנים האחרונות משהו החל להשתנות אצל איליי, אולי לאחר אותו סופרבול מפורסם בפברואר 2008 ואותה תפיסת קסדה היסטורית.
דייויד טיירי הוא אומנם זה שייזכר כתופס, אבל ההתחמקות של איליי באותו מהלך, בשלב כל כך מכריע ומול קבוצה כל כך טובה, הייתה מדהימה לא פחות ואולי אף יותר. נדמה שאכן באותו רגע עוצבה הקריירה של האח הקטן לבית מאנינג בצורה חדשה ושונה לחלוטין. פתאום איליי קיבל ביטחון והחל ללמוד את המשחק ברמה שונה, הפחית משמעותית את מספר הטעויות והשטויות הקריטיות שהוא עושה והפך לכוח מוביל בליגה ולכוכב הבלתי מעורער של הג'איינטס. מקוורטרבק שמוזכר באותה נשימה עם טוני רומו ופיליפ ריוורס, איליי הגיע לרמתם של דרו בריס, ארון רוג'רס, טום בריידי וכן, גם פייטון מאנינג.
וכאן ממש נכנס פייטון לתמונה. שלאף אחד לא יהיה ספק, ביום ראשון פייטון יהיה תומך, מלא חיוכים ואהבה כלפי אחיו וכנראה שהוא באמת ירצה בניצחונו, אבל ממש כמו שונוס יושבת ביציע אחרי עוד הדחה ומעודדת את אחותה הקטנה סרינה וויליאמס, משהו שם נראה קצת מזויף וקצת מקנא. לפייטון מאנינג יש שתי הופעות סופרבול, לאיילי מאנינג יהיו ביום ראשון שתיים. לפייטון יש טבעת אחת, לאיליי גם אחת, בינתיים. יכול להיות שעוד זכייה בסופרבול, כשהוא רק בן 31 וגרף השיפור שלו אדיר בשנים האחרונות, תסלול את הדרך להפיכתו של איליי לאח המוצלח במשפחת מאנינג? יכול להיות שההיסטוריה תזכור את פייטון כ"אח של איליי"? קשה לראות איך פייטון יהיה מוכן לתת לזה לקרות ולכן יהיה מרתק לראות את התגובה שלו במקרה של ניצחון של הענקים.
אז עם מי יילך ליבו של פייטון מאנינג ביום ראשון הבא? ממש כמו בכל העונה החולפת, גם בלי לשחק הוא משפיע על כל דבר. כנראה שככה זה כשאתה הגדול מכולם, אבל רק עד יום ראשון הבא.
פוטבול בוואלה! ספורט
