ממורה מחליפה לבייביסיטר

1. הפרשנים של ערוץ 1 אכלו השנה כל כך הרבה מרורים, עד שהם הצליחו למצוא במשחק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה תעודת כבוד למה שנשאר מהליגה הישראלית. קדמה לכך ההתלהבות הכללית של מספר אנשים מה-3:7 בין הפועל תל אביב למכבי נתניה במוצ"ש, ושהיא כבר באמת היתה מופרכת: חגיגה של שערים, ערב מהנה של כדורגל, אירוע שמעלה במעט את מצב הרוח של הצופים – הכל היה בעצם בליל של מסכות לאחד המשחקים הכי נוראיים שנראו העונה. נקודת שפל של ממש.

זו בדיוק הטעות של חלק הפרשנים: הם חושבים שהצופים לא מעריכים משחק משובח בין שתי קבוצות מאורגנות. שהם תמיד יעדיפו גולים. אקשן. שואו. במקרה של מוצ"ש האחרון, מה שנראה כמו שכונה היה בעצם שכונה. הגנות של שכונה, גולים של שכונה, בלגאן של שכונה ועוד כמה דברים שעושים בשכונה. זו לא מסיבת שחרור, זה כאוס שבו הכל יכול לקרות. עשרה גולים עצמיים בדרך אל הנודע בליגה שבה קרית שמונה היא היוצאת מהכלל שלא מעידה על הכלל.

2. לא ברור למה ניצן שירזי רוצה לצרף עוד בלם זר לצד מרקו שולר. הוא לא ראה שמודל שני הבלמים הזרים שנוסה העונה במספר קבוצות הוא לא הפתרון למחסור בבלמים ישראלים איכותיים? שלפעמים עדיף כבר לבנות על ואליד באדיר?

ניר לוין כבר היה בסיטואציה הזו. מכבי תל אביב חוטפת נוק אאוט בשלב מוקדם של העונה וקוראת לו כדי שיעביר איתה את החודשים שנותרו עד הקיץ. כשמשווים, למשל, את הקדנציה הזו כגלגל רזרבי לזו בתחילת שנות ה-2000, מתחוורת לה תמונה קודרת מתמיד: מה שנחשב פעם לתקופת צנע במכבי תל אביב נראה לפתע כמו גן עדן עלי אדמות לעומת מה שקורה היום. פעם, ללוין אפילו היה לאן להתפתח. הוא שיחק כדורגל משוחרר, שמח, זכה בשני גביעים ואם ממש תתאמצו, תגלו שבשנה וחצי ההן הוא טמן את זרעי האליפות שבאה אחר כך עם קלינגר. אליפות שמכבי בזבזה במהירות בגלל מחלוקות פנימיות. חלק מהשחקנים שגזלו ממכבי חיפה את הצלחת בסיבוב השלישי ב-2003 החלו לפרוח אצלו, ולא רק כי מדובר במאמן טוב שמכבד את המקצוע שהוא עובד בו. המועדון אז לא היה רקוב עד כדי כך. או לפחות היום אנחנו יודעים את זה. היום, אם כבר, לוין נראה כמו בייביסיטר בעל כורחו, ששומר על ילד שרק הלך והשמין ואין כבר דרך לשנות אותו.

במבט עתידי, מה שקורה למכבי תל אביב מאז פיטוריו של מוטי איוניר חמור יותר מהפיאסקו שהוביל את המועדון להחליף מאמן. הדרך שבה מכבי תל אביב מעבירה את הגארבג' טיים הפעם מביכה יותר מההכרה שקדמה לכך שחלום האליפות לא יתממש גם העונה. מאותה סדרת משחקים שבה מכבי יצאה מהמירוץ. מותר לא להגשים חלום אחד. אבל לא לגלות אחר כך שלא נותרו לך עוד חלומות. שזה כל מה שיש לך לתת. כתם הבינוניות הזה הוא על כולם: על השחקנים, שמשלימים בקלות מדי עם המצב. על המאמן, שצריך להיות ניצב בסרט המשך שרק נעשה גרוע יותר מפרק לפרק. ועל ההנהלה, שויתרה על העונה בכך שהזיזה את מאמן הנוער לתקופת ביניים כמאמן הבוגרת. כל מי שזוכר את הפרק הראשון של הסרט, בבימויו המוצלח מתברר של לוני הרציקוביץ', מרגיש שהפעם זה ממש לא הולך להסתיים עם מסר של תקווה.

1. יובל נעים לעולם לא יהפוך למאמן לגיטימי כל עוד שמו נקשר לאנשים כמו גל יוסף או בן כהן. גם היו"ר שלו, כך לפחות מספרים, לא מעריץ גדול שלו, אבל בניגוד למאמנים "מכובדים" יותר הוא עשה משהו גדול שהם לא השכילו: הוא באמת נתן הזדמנות לשחקנים שבית"ר כבר איבדה בדרך. הוא הלך עם מתן בראשי, אפילו שיכול היה להתעקש פחות עם תומר בן יוסף, ואולי סידר לבית"ר בלם שישרת אותה בצורה כזו או אחרת בעתיד. אותו דבר עם דן אייבנדר, שי חדד וכל מי שידע לא לאכזב אותו לאורך העונה. זה לא רק אילוצים, זה גם ביצים.

מעט מאוד מכל הצעירים האלה יוכלו לשחק בבית"ר ביום שבו היא תתאים את רמת הסגל שלה להיסטוריה שלה, עם תזרים מזומנים אחר. אבל נעים עוזר למערכת להבין באמת למי יש סיכוי ולמי אין. במי יש משהו ובמי אין. אחד שאולי ייצא ממנו שחקן, למשל, זהו ברק משה. חוצפה אחרת, גישה נכונה למשחק, טיפול טוב בכדור. ברק משה, שם גדול בנוער, לא קיבל מאף מאמן הזדמנות אמיתית להראות שאולי באמת יש בו משהו. גם, כמובן, בגלל פציעות. נעים הכיר לנו לראשונה את משה וסיפק לבית"ר אפשרות להבין באמת מה יש לה או אין לה ביד. מי יודע, אולי יום אחד המועדון יעריך אותו יותר על כך.

2. אריאל הרוש סיפק בסוף השבוע את עצירת המחזור, כאשר מנע שער אשדודי ממש מהחיבורים. ספק רב אם בית"ר היתה מנצחת את אשדוד אם הכדור היה נכנס לרשת, אבל מה זה חשוב מבחינתה: שבוע שני ברציפות שהרוש מציל אותה. רק כמה ימים קודם לכן, הרוש מנע שער בדקות האחרונות בפתח תקווה והחזיר לעצמו הרבה ביטחון. את התוצאה ראיתם כבר מול אשדוד.

אבל זו גם בדיוק הבעיה של אריאל הרוש. לא יכול להיות ששוער שמיועד לגדולות, שבמשחקי אימון מפגין יכולת מרהיבה, יהיה תלוי כל כך בביטחון העצמי שלו. כל שחקן אוהב לומר כמה התמיכה והגב בונים אותו, אבל הרוש הוא שוער. שוער לא יכול להציג כאלה תנודות ביכולת, שרובן המוחלט קשור על איזה צד הוא קם הבוקר. לשוער גדול יש אישיות אחרת, יציבה יותר, עמידה יותר. הרוש חייב לבנות לעצמו אישיות חזקה יותר, כדי שמשחקים כמו מול אשדוד יהיו עניין שבשגרה עבורו ולא תופעה זמנית.

המפגש הפיקנטי של רן בן שמעון עם מכבי תל אביב יעלה מתישהו השבוע את השאלה מתי כבר הוא יעביר את הכישרון והידע שלו לאחת הקבוצות הגדולות. בסופו של דבר, לצערנו, זהו טבעו של עולם, ובן שמעון, כמו אברהם גרנט בזמנו שכמעט לקח אליפות עם הפועל פתח תקווה, יגיע אל האימפריות ואולי יוביל אותן להישגים דומים.

הציפייה הזו היא טבעית, לגיטימית, הגיונית, בן שמעון נראה באמת סטראפ אפ ברמה של גרנט. אבל בואו לא נמהר איתה. בואו נהנה עוד קצת מרן בן שמעון בעמדת האנדרדוג. בואו נראה כיצד מוחו הקודח הוגה עוד פתרון ועוד רעיון כדי לחדד ולשכלל את הנוסחה שעבדה בשבוע שעבר. בואו גם נחזיק אצבעות שבן שמעון לא באמת יעבור יום אחד אל הצד השני, ויתחבר יותר מדי כמו אותו גרנט אל הממסד ואל עטיני הכוח.

כי למרות ההישגים הכבירים שלו בצהוב כחול, מכבי תל אביב קלקלה את גרנט. המאמן שלא סלח על העוול בגמר הגביע ההוא עם הפועל פתח תקוה וגיא גת, הבין כנראה שקשרים עדיפים על כישורים. אחרי אליפות אחת מבריקה באמת, גרנט החל להתקלקל ולהתנוון. מאדם שנמצא צעד אחד לפני כולם מבחינה טקטית נשאר בעיקר פסיכולוג דגול שלא הביא שום בשורה חדשה מעבר לשורה התחתונה שאותה כמעט תמיד ידע לספק. מי שזוכר את אברהם גרנט הצעיר והבועט של תחילת הדרך, מבין שזו גם תקופת הזוהר האמיתית של בן שמעון כמאמן שכדאי לנו שלא תסתיים כל כך מהר.