נאני יכול

קרב מול ארסנל באצטדיון האמירויות בסוף ינואר - זה בוודאי מרגיש קצת כמו דה-ז'ה-וו עבור נאני. לפני שנתיים, ב-31 בינואר 2010, הוא העניק שם את אחד המשחקים הטובים ביותר בקריירה, בניצחון המוחץ 1:3. הפורטוגלי עשה קרקס מהגנת התותחנים באגף הימני, סלאלום מסחרר שלו הסתיים בשער עצמי של מנואל אלמוניה, וכעבור מספר דקות הוא בישל לוויין רוני בהתקפה מתפרצת אלוהית. הצגות כאלה צריך להקליט ולשמור.

היה זה היום האחרון של חלון ההעברות, בו שקל נאני בכובד ראש לעזוב את אולד-טראפורד. הוא הרגיש לא מוערך, ספג ביקורת מתמדת על חוסר יציבות, נדחק לספסל על ידי אנטוניו ולנסיה, ולא ראה עתיד בשורות השדים האדומים. מילאן ובנפיקה הביעו עניין רציני בהחתמתו, אולם אלכס פרגוסון סירב בתוקף לדון בשחרורו. "הוא בחור צעיר שרוצה לשחק, ואפשר להבין אותו. הוא סבל רבות בגלל הכושר המצוין של ולנסיה, ובגלל הגעתו של גבריאל אוברטאן שהוא שחקן מעניין מאוד. הדברים לא הסתדרו לטובתו של נאני, אבל דיברתי איתו והסברתי שהוא יצטרך לקחת את ההזדמנויות שיהיו לו" הצהיר המנג'ר בדצמבר 2009. רק מהאזכור של אוברטאן ניתן היה ללמוד על מצבו העגום של הפורטוגלי.

אז נאני לקח את ההזדמנויות בשתי הידיים. אותו ינואר 2010 היה נהדר מבחינתו, הוא הגיע לשיאו בהופעה מול ארסנל, והפורטוגלי לא הסתכל לאחור. בעונה שעברה היה נאני השחקן הטוב והיציב ביותר של יונייטד. הוא סחף את הקבוצה וסחב אותה על גבו לתואר האליפות ולגמר ליגת האלופות. בעוד ווין רוני עבר עונה בעייתית, שתיזכר לא רק בגלל השער המרהיב לרשת מנצ'סטר סיטי, אלא בעיקר בסאגת בקשת השחרור שלו שהסעירה את הכדורגל האנגלי למשך מספר ימים, היווה הפורטוגלי מופת של השקעה ויכולת נהדרת. הוא כבש תשעה שערי פרמייר-ליג ובישל 18 נוספים, כולל המסירה המדודה לאותה מספרת של רוני. פרגוסון קבע נחרצות: " הוא מנצח משחקים, כובש שערים ויוצר הזדמנויות לכל השחקנים סביבו. בכל פעם שהוא מקבל את הכדור ליד הרחבה, אתה יודע שמשהו חיובי הולך לקרות. זה סימן ההיכר של שחקן גדול".

אחת הסיבות המרכזיות לעונה האדירה של נאני אשתקד נעוצה בפציעתו הארוכה של ולנסיה. השניים מתחרים על משבצת הקשר הימני, אבל בעוד האקוודורי מסוגל למלא אך ורק תפקיד ספציפי זה, הרי שהפורטוגלי הוא שחקן רב-גוני. נאני הצהיר פעמים רבות שהוא מעדיף לשחק מימין, אולם מקבל בשמחה כל הוראה של המאמן, וההוראות בשנותיו הראשונות במנצ'סטר היו שונות. אפשר להבין את פרגוסון על כך שהשתמש בכישרונו גם באגף השמאלי, כי את שני השערים הראשונים שלו בפרמייר-ליג, אחרי המעבר מספורטינג ליסבון תמורת 25 מיליון יורו בקיץ 2007, הוא הבקיע מהעמדה הזו, ועוד איך! הבעיטות האדירות לרשת טוטנהאם וגם לזו של מידלסברו ייכנסו לכל רשימה של השערים היפים בתולדות הליגה. אז פרגי הזיז אותו ללא הרף בין ימין לשמאל לספסל, ומנע מאחד השחקנים היצירתיים ביותר שלו להתייצב. כאשר נמכר כריסטיאנו רונאלדו לריאל מדריד בקיץ 2009, היה המוניטין של נאני כה נמוך שאיש לא ציפה ממנו להיכנס לנעליו.

כדי לפענח את נפשו של נאני, צריך להבין מהיכן הוא בא. אם נקרא למקום בו גדל "שכונת עוני", נעשה איתו חסד גדול. בעיירת סנטה-פילומנה ליד ליסבון לשליש מצעירים יש תיק פלילי במשטרה, ואין ילד שלא ביצע גניבות על מנת לא להישאר רעב. הכדורגל הנוכחי שלו מלא בחוכמת הרחוב שלמד אז, וכבר בגיל צעיר מאוד הוא שאף לשלמות. "בכל יום תרגלתי שעות בעיטות ברגלי השמאלית, החלשה שלי, כי רציתי שהיא תהיה טובה לא פחות מהימנית", סיפר לא מכבר. במשחקים על מגרש החול בשכונה העדיף נאני תמיד לקחת לקבוצתו ילדים מוכשרים פחות, כדי שהכדור תמיד יהיה אצלו – ובדרך כלל ניצח. הנטייה האנוכית לנסות להכריע משחקים לבד, שכה עצבנה פעמים רבות את אוהדי יונייטד, נותרה בו מאז, אבל הוא למד והתבגר עם השנים. לפני שנתיים, שבועות אחרי אותו משחק אדיר מול ארסנל, הוא אמר: "כאשר הגעתי ליונייטד, רק רציתי לשחק בעצמי וליהנות. עכשיו אני יודע שזו לא הדרך, כי המטרה היא לזכות בתארים כקבוצה. ביונייטד אנחנו חושבים ביחד, משחקים ביחד ועושים הכל ביחד. הפנמתי את זה, ולכן השתניתי".

ומה הפרס שקיבל נאני על העונה המזהירה אשתקד? ולנסיה החלים מהפציעה מהר מהמתוכנן, בעוד הפורטוגלי עצמו נפצע מתיקול מזעזע של ג'יימי קראגר בהפסד לליברפול. הוא ירד מהמגרש בדמעות והסביר: "לא בכיתי בגלל הכאב, אלא כי פחדתי להחמיץ את המשחקים המכריעים של העונה". למזלו זה לא קרה, הוא עשה מאמץ עליון לשוב לכושר מהר ככל הניתן, וכאשר עשה זאת מצא את האקוודורי חורש את האגף הימני. אקורד הסיום של העונה הטובה בחייו היה אמור להיות בוומבלי, ב-28 במאי, בגמר ליגת האלופות מול ברצלונה, אבל פרגוסון לא רק שיבץ אז את ולנסיה מימין, אלא גם העניק לפארק ג'י-סונג את המשבצת משמאל והושיב את נאני על הספסל. הוא נכנס למגרש רק בדקה ה-69 כאשר ההתמודדות כבר הוכרעה, וקל היה לראות את האכזבה העצומה על פניו. לא כך היה ראוי לתגמל אותו.

השיקולים הטקטיים של פרגי יישארו עמו, אבל מבחינה פסיכולוגית הוא עשה טעות גדולה כלפי שחקן המפתח שלו. שלושה משחקי גמר ליגת אלופות היו למנצ'סטר יונייטד בעידן נאני. מול צ'לסי ב-2008 הוא נכנס בהארכה, נגד בארסה כעבור שנה הוא נותר על הספסל, אבל אז היה זה מוצדק. הפעם הוא הרגיש עלבון. השאיפות של נאני עצמו ברורות. על גל ההצלחה בעונה שעברה הוא הצהיר לפני שנה: "אני חושב שהתקרבתי לשלמות עד כמה שאני מסוגל. אני כובש ומבשל שערים בקבוצה הטובה בתבל. צריך להאמין בעצמך ויכולותיך, וזה מה שאני עושה. אני רוצה להיות אחד הטובים בעולם, ולא מפחד ממשחקים גדולים". אלא שהמשחקים הגדולים חומקים ממנו.

הספסול בוומבלי רחוק מלהיות האכזבה היחידה של נאני. בגומלין רבע-גמר ליגת האלופות מול באיירן לפני שנתיים הוא הפגין יכולת אדירה, כבש צמד סנסציוני – השערים הראשונים שלו בזירה האירופית, והצעיד את השדים האדומים ליתרון 0:3 במחצית, רק כדי לראות את הקבוצה מתפרקת אחרי ההפסקה, סופגת שני שערים ומודחת. למונדיאל-2010 הוא הגיע בכושר נהדר, אולם פרק את הכתף באחד האימונים האחרונים של הנבחרת והחמיץ את הטורניר. וגם כאשר הוא מככב במדים הלאומיים, וכובש שערים מטורפים כמו זה נגד בוסניה בפלייאוף העליה ליורו-2012, הוא נשאר תמיד בצילו של כריסטיאנו רונאלדו.

העונה הנוכחית החלה נפלא עבור נאני, כאשר היה חלק אינטגרלי מהחבורה שהפגינה במשך תקופה קצרה סוג של טוטאל-פוטבול בהתקפה. ההצגה הטובה ביותר שלה היתה במגן הקהילה מול מנצ'סטר סיטי, ונאני חתום על המהפך המושלם עם צמד, כולל שער דרמטי בתוספת הזמן. האכזבה ממאי נשכחה, ובאוגוסט נדמה היה שנאני עתיד להמריא לגבהים שלא ראינו ממנו עוד. לא מקרי שבמשך כל אוגוסט נעדר ולנסיה בגלל מתיחה בקרסול. האקוודורי חזר, הטוטאל-פוטבול קרס, והכל החל להשתבש מבחינתו האישית של נאני.

אי אפשר להגיד חצי מילה רעה על ולנסיה עצמו. הוא מספק את הסחורה על בסיס קבוע, נכנס לכושר פנומנלי בחודשיים האחרונים, ודצמבר בישל לא פחות משבעה שערים בחמישה משחקים. בניצחון 0:3 על בולטון בשבוע שעבר הוא מסר 12 כדורי רוחב נהדרים, ופרגוסון הגדיר את משחקו "יוצא מגדר הרגיל". איפה זה משאיר את נאני? הוא שוב מחליף עמדות על המגרש, ושוב התקשורת מדביקה לו תווית של שחקן לא יציב. חלק לא מבוטל מהפיאסקו בבאזל בליגת האלופות הופל הישר על כתפיו אחרי משחק חלש. אחרי שנתיים של יכולת פנטסטית, נדמה שהוא חוזר לנקודת המוצא.

אז הנה, שוב עומד נאני בפני משחק באיצטדיון האמירויות בשלהי ינואר כאשר מעמדו לא ברור. כבר בקיץ הוא שמע רמיזות על מכירתו האפשרית בעקבות החתמתו של אשלי יאנג, ונדונה אפשרות הכללתו בעסקה עם אינטר שתביא את וסלי סניידר לאולד-טראפורד. לפני חודש הוא קרא דיווחים הזויים על כך שפרגוסון הביע עניין במילוש קראסיץ', הכוכב הצ'כי המסופסל של יובנטוס שמסוגל אף הוא, בדיוק כמו ולנסיה, לשחק אך ורק כקשר ימני. קשה לחשוב על שחקן שהשקיע יותר על מנת להשתנות ולהתאים את עצמו לקבוצה, אבל מאמציו לא זוכים להערכה מלאה, וחלומו להפוך לכוכב בלתי מעורער ביונייטד הולך ומתרחק.

בימים אלה נדמה כי פרגוסון מחפש נואשות שחקן שיוביל את החבורה לקרב אחריו. פול סקולס הוחזר מפרישה כדי לשמש רועה לעדר שלו, ועל אף שמדובר בהחלטה הגיונית ונכונה לאור משבר הפציעות החמור, היא עשויה להתפרש כסממן של משבר מנהיגות. יכול להיות שכדאי לסר אלכס לחפש את המטבע מתחת לפנס. נאני משתוקק להוביל את השדים האדומים, ובתום הדרך הארוכה שעשה הוא מוכן לכך, הן מנטאלית והן מקצועית, הרי הילד כבר בן 25. למה לא להעניק לו בעונה הבאה את הספרה 7 שמתבזבזת בחדר הטיפולים על גבו של מייקל אואן? למה לא לתת לו לקחת אחריות על הקבוצה החדשה שנבנית באולד-טראפורד, לצידו של רוני? אם זה לא יקרה, טבעי שנאני ירצה לעזוב, הפעם ברצינות. בשבוע שעבר דווח כי ז'וזה מוריניו מכין הצעה של 25 מיליון ליש"ט כדי לאחד אותו עם רונאלדו בברנבאו. ואז אולי נגלה כי היום היה משחקו האחרון בקריירה של נאני באיצטדיון האמירויות.