בספטמבר 1914 הייתה הממלכה הבריטית שקועה מזה חודש במלחמה עקובה מדם עם גרמניה, באחת מהחזיתות הרבות שמאוחר יותר אוגדו תחת השם "מלחמת העולם הראשונה". שר המלחמה הבריטי, לורד הוריישו קיצ'נר, עסק מזה מספר שבועות בגיוס כוחות גדולים לצבא המלך ובין המתנדבים היו גם ספורטאים רבים. יחד עם זאת, עולם הכדורגל היה בשלו.
בעוד ליגות הקריקט והראגבי בוטלו מעט אחרי הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה וחלק מנציגיהן נשלחו לחזית, עונת הכדורגל 1914/15 נמשכה כסדרה. השחקנים מהליגה הראשונה כבר החזיקו אז בחוזים מקצועניים וגם אם רצו להתגייס לצבא, היו זקוקים לביטול החוזה מצד הקבוצות. אבל ב-6 באותו ספטמבר 1914 חל המפנה.
"פעם היה זמן למשחקים, זמן לעסקים, זמן להכל. אבל עכשיו יש זמן רק לדבר אחד והוא מלחמה", נשא דברים הסופר הנודע, סר ארתור קונאן דויל, ששינה את מהלך העניינים. "אם לשחקן קריקט יש 'עין ישרה' תנו לו להחזיק ברובה צלפים, אם לכדורגלנים יש כוח פיזי, תנו להם לצעוד לשדה הקרב".
הדברים של גיבור התרבות הבריטי עשו שינוי. עיתונים בממלכה המאוחדת שלחו רמזים עבים לכך שגם הכדורגלנים צריכים לקחת חלק במאבק הלאומי ואנשים בעלי מעמד החלו לטעון בפומבי שלא ייתכן שהשחקנים יתרוצצו על המגרש ויקבלו תשלום בזמן שהחיילים נהרגים בשוחות ברחבי אירופה.
הקולות הללו לא נפלו על אזניים ערלות. כדורגלנים רבים החלו לפנות לקבוצותיהם או להתאחדות בבקשה להשתחרר מחוזיהם ולהתגייס לצבא, וסר וויליאם ג'וינסון-היקס, הויקונט מברנטפורד, היה הראשון להרים את הכפפה ולהקים את 'גדוד הכדורגלנים' בדצמבר 1914. כ-600 שחקנים ויתרו על נעלי הכדורגל ועל חולצות המשחק לטובת מגפיים, מדים ונשק, והתגייסו לגדוד החדש. עשרות מהם מצאו את מותם על אדמת היבשת הישנה, אחד מהם היה וולטר טל (Tull).
תחילת חייו של וולטר טל כאילו נלקחו מספר של צ'ארלס דיקנס. סבו וסבתו היו עבדים שחורים במדינת האי ברבדוס שנשלטה על ידי בריטניה, ואביו שעבד על אחת מהאניות בנמל נמלט לאנגליה, התחתן עם אשה לבנה ולשניים נולדו שישה ילדים. האם אליס מתה כשוולטר הקטן היה בן שבע והאב דניאל התחתן עם אחייניתה קלרה, אבל מת בעצמו כעבור שנתיים מהתקף לב.
קלרה, שבגיל 27 הייתה צריכה לטפל בשישה ילדים, פנתה לכנסייה המקומית בבקשה לעזרה כספית, אבל גם התרומות לא הספיקו והיא הייתה צריכה לשלוח שני ילדים לבית יתומים במזרח לונדון. וולטר ואחיו אדוארד נבחרו ובפברואר 1898 הופרדו ממשפחתם.
אדוארד הצטרף למקהלה של בית היתומים וכעבור שנתיים יצא איתה למסע לגיוס תרומות, שבין היתר עבר בגלזגו. זוג סקוטי התאהב בנער והחליט לאמץ אותו. וולטר נשאר לבד בבית היתומים, אבל מצא נחמה במגרש הכדורגל. הוא הצטרף לקבוצה של בית היתומים, פרח על המגרש וכשהגיע לבגרות הצטרף לקבוצת קלפטון החובבנית מלונדון וסייע לה לזכות בכמה טורנירים מקומיים. הכשרון שלו צד את עינם של סקאוטים של מספר קבוצות וטוטנהאם הייתה זו שזכתה בשירותיו. מאורע היסטורי עמד בפתח.
במשחק הבכורה שלו, נגד סנדרלנד בספטמבר 1909, הפך וולטר טל לכדורגלן שחום העור השני בסך הכל בהיסטוריה שמשחק בליגה הראשונה ולשחקן השדה הראשון בה. קדם לו השוער ארתור וורטון, שערך מספר הופעות בשפילד יונייטד בעונת 1894/5, שש שנים אחרי הקמת הליגה.
קבלת הפנים לטל לא תמיד הייתה יפה. בחלק מהעיתונים כינו אותו darkie tull (טל הכהה) ובאנגליה מספרים על משחק בין טוטנהאם לבריסטול סיטי בו אוהדי הרובינס השמיעו כלפיו הערות גזעניות מכיוון היציעים. עיתונאי מטעם ה"פוטבול סטאר" שסיקר את המשחק, זעם וכתב: "תנו לי להגיד משהו לחוליגנים הללו: ההתנהלות של וולטר טל על המגרש כל כך נקייה, עד שהוא יכול לשמש דוגמה לכל הלבנים שמשחקים כדורגל".
טל לא החזיק מעמד הרבה זמן בקבוצה הראשונה של טוטנהאם ואחרי שנתיים בהן שותף בכ-20 משחקים, עבר לנורת'המפטון - אז קבוצה מכובדת שבראשה עמד הרברט צ'פמן, לימים אחד מגדולי מאמני ארסנל בכל הזמנים. צ'פמן לא התעניין בצבע העור של שחקניו, אלא רק ביכולת שלהם על המגרש ובשלוש השנים הבאות טל שותף בלמעלה מ-100 משחקים. אז התחילה המלחמה וטל הנחוש להתגייס, הצטרף לגדוד הכדורגלנים.
פרנק באקלי, אקס אסטון וילה, מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי ובעתיד מאמן מוערך בוולבס, לידס ואחרות, היה מפקד גדוד הכדורגלנים. הוא נלחם לצד טל ב'קרב על הסום' והתרשם עמוקות ממבנה האישיות שלו. אחרי שבאקלי הועלה לדרגת מייג'ור וחזר לאנגליה בגלל פציעה, הוא זכר היטב את התנהלותו של חברו והעלה את טל לדרגת סרג'נט (סמל). זה היה רחוק מלהיות הסוף.
'הקרב על הסום' ערך למעלה מארבעה חודשים ובמהלכו טל חלה ונשלח להתאוששות באנגליה. בחזרה בבית, החייל המחלים הרשים את מפקדיו עד כדי כך שהם המליצו להעניק לו קידום ולהפוך אותו לקצין. לעומת דרגת הסרג'נט שקיבל מוקדם יותר במהלך השירות, ההמלצה על מסלול קצונה כלל לא הייתה עניין של מה בכך. על פי החוק של צבא בריטניה באותן שנים, חיילים בדרגת קצונה היו "צריכים להיות ממוצא אירופאי טהור. לשחורים או 'צבעוניים' אסור להיות בעמדות פיקוד או כוח".
למרות שהמהלך היה מנוגד לחוק, טל הפך לחניך מצטיין בבית הספר לקצינים וקיבל דרגת סקנד לוטננט (סגן משנה). שחקן השדה השחור הראשון אי פעם בכדורגל הבריטי, הפך עכשיו לקצין השחור הראשון אי פעם בצבא הממלכה.
הוא נשלח בחזרה לאירופה, הפעם לאיטליה, ובאמצע מארס 1918 נחת עם חייליו היישר לתוך המערכה בצרפת. מספר ימים לאחר מכן, ב-25 במארס, צרו הכוחות הגרמנים על אלו הבריטים ליד הכפר פבריי שבצפון צרפת וטל נפגע מקליע בראשו במהלך הנסיגה ומת. אחד מהחיילים היה טום בילינגהאם, שוערה של לסטר ויליד נורת'המפטון, שהעריץ את טל בזכות ביצועיו הן על כר הדשא והן בבוץ המלחמה. בילינגהאם משך את גופתו של טל לאורך כמה מטרים, אבל כשהבין שהוא מסכן את חייו, ויתר ונמלט. גופתו של טל מעולם לא נמצאה ומקום קבורתו לא נודע.
באין לו אפילו קבר במולדתו, מה שנותר מוולטר טל היא המורשת. הוא זכור באנגליה כאחד מהכדורגלנים שחומי עור שפרצו את החומות והפכו לשחקנים מקצועניים לפני למעלה מ-100 שנה וגם כזה שפרץ את מעגל הגזענות בצבא הבריטי.
ביולי 1999 הקימה הנהלת נורת'המפטון מצבת לזכרו מחוץ לאצטדיון סיקספילדס, ב-2004 קיימו האקסית טוטנהאם והקבוצה בה היה טל אמור לשחק אחרי המלחמה - ריינג'רס - משחק לזכרו, ומפעם לפעם צצות עצומות שקוראות לבניית פסלים שלו במקומות שונים כמו אצטדיונה החדש של טוטנהאם לכשיהיה מוכן, או במוזיאון המלחמה הבריטי בלונדון. רשת BBC שידרה סרט תיעודי על טל והסופר פיל ואסילי, שכתב ספר והצגה על חייו, מנהל קמפיינים כדי שהוא ייזכר, אבל משהו אחד עדיין חסר.
החייל שזכה להכרה להכרה גדולה עוד בחייו על הפעולות שלו בשדה הקרב ושמת בו, לא זכה לעיטור ה-military cross המכובד אחרי מותו ושום קמפיין או עצומה לא שינו את זה בינתיים. הסיבה: למרות שמפקדיו המליצו עליו לקבלת המדליה, בתקופה בה הוא נהרג הצבא לא היה יכול להכיר בפעולות שלו כקצין מכיוון שהוא קיבל את תפקידו בניגוד לחוק שאסר על שחורים לשמש בעמדות כאלו. בקרב הזה וולטר טל עדיין לא ניצח.