נבחרי המונדיאל, גרסת הבמאי

זהו, אפשר סופסוף לענות לטלפונים, לחדש את הקשרים האבודים עם החברים הנטושים (שלא יסלחו ולא ישכחו) ובעיקר, להניח את המונדיאל הזה מאחורינו. אני לא יודע מה אתכם, אבל יש לי תחושה שעד יום ראשון, לא יהיה אדם אחד בעולם – חוץ מאשר בברזיל – שלא יגרד בפדחת כשהשם "מונדיאל" יעלה באוזניו. מונדיאל? כן, היה משהו כזה. כדורגל.. משהו.. נדמה לי. אז רגע לפני ההתפזרות, רשימה לא מחייבת ולא רצינית במיוחד של כל הנבחרים שהיה אפשר בלעדיהם וסתם פרפראות שלא נמצא להם מקום בשום טור אחר.

לבקשת הקורא(ת?) שרון, שפשוט התחנן(ה?) שמישהו ירים את הכפפה שזרק(ה?): הנה הם, ה–11 שאף אחד(ת?) לא היה בועט(ת?) מהמיטה.

שוער – בראד פרידל, ארה"ב. הגרסה המחוספסת של ברוס ויליס. אמריקאי מהזן הישן, נראה כמו בחירה מצויינת לקמפיין "איש המרלבורו".

מגן ימני – פרדיננד קולי, סנגל. איי קאראמבה. כבד קצוץ על הראש ושרירים משורגים. מה נאמר, הטלפונים מ"פלייגירל" לא מפסיקים לצלצל.

בלם – ריו פרדיננד, אנגליה. חבר טוב של אורלי ויינרמן. ואנחנו, מה שטוב לאורלי, טוב גם לנו.

בלם – אלסנדרו נסטה, איטליה. רציתם-קיבלתם: בלם איטלקי בנבחרת סיכום למונדיאל. גרסה חייתית של דניאל דיי לואיס.

מגן שמאלי – דוד פיזנטי, מכבי נתניה. אין, לא היה ולא יהיה כמו פיזה. תשאלו בקלן ובלונדון (ההופעה שלו באולפן המונדיאל של 5 פלוס ובמרכזה האמירה 'רוברטו קרלוס מזכיר אותי', מחברת אותו לטבור האירוע).

קשר – מיכאל באלאק, גרמניה. אין מה לעשות, שילוב מנצח של אלגנטיות וכוח, המוח, הגוף והפנים מאחורי הסקס אפיל של באייר לברקוזן.

קשר – דייויד בקהאם, אנגליה. האיש והבחירה של פוש. גם כאן, המדור עומד על זכותו לא להתווכח עם כוסיות שחבל על הזמן. ועם שאר המין האנושי.

קשר – פאבלו איימאר, ארגנטינה. איזה בייבי פייס! איזה טאץ'! איזו רגישות! איזו עדינות נפש! איזה אף מושלם! ממש דוגמן של "האגיס".

חלוץ – פרננדו מוריינטס, ספרד. אין עליו. ברמת טקסטורת הפנים, כנראה הגבר הכי יפה שנעל סטופקס אי פעם.

חלוץ – מייקל אואן, אנגליה. הגרסה הג'נטלמנית של פאבלו איימאר. לאלה שאוהבים את זה ממש ברכות. וכנראה גם במהירות.

חלוץ – צ'ונג הואן, אן, קוריאה. שובר לבבות קטן, אני שבור ללא תקנה. האיש שיביא את בשורת האסייאן-סקס לשאר הציוויליזציה. ראו הוזהרתם.

מאמן – ברונו מטסו, סנגל. מה זה הלוק אחושרמוטה מיופייף הזה? זה מאמן כדורגל או ג'ים מוריסון?

מחליף ראשון – אילהן, טורקיה. ז'אן מארי פאף אמר פעם על אנצו שיפו, "שחקן שהתספורת מעניינת אותו יותר ממשחק ההגנה של הנבחרת, לא צריך להיות בהרכב". כנראה שגם גונש, המאמן הטורקי, סבור כך.

השחקן שהיית נותן לו בחפץ לב את הטלפון של אחותך – סול קמפבל, אנגליה. הוא גדול, הוא חזק, הוא מפחיד, אף אחד לא יתעסק אתם, אפילו בשכונה הכי אפלה, והכי חשוב – הוא נראה כמו אחד שיעדיף גליץ' טוב על פני סקס, בכל רגע נתון.

השחקן שהיית מוריד לאחותך כאפה אם הייתה אפילו חושבת לצאת אתו – חסן שאש, טורקיה. הוא ימזמז אותה בפגישה הראשונה אצל ההורים, ייתן לה להחזיק לו את השרשר והכי גרוע: לא יספור אותך ממטר. כי הוא חסן שאש, ואתה מי?

השחקן שאחותך, אם הדבר לא היה בשליטתך, הייתה מתה לצאת אתו – דויד טרזגה, צרפת. קודם כל, הוא צרפתי. שנית, הוא נראה כמו אלבר ממי עם זקן התיש הזה. ואין שילוב מסוכן מזה – כדורגלן ופילוסוף.

השחקן הכי אינטליגנטי – אדי פופ, ארה"ב. קורא שירה בזמנו החופשי, חושב שמראדונה גדול יותר מג'ורדן, ובכלל, שחקן כדורגל אמריקאי, יש לזה ניחוח אוונגארדי מיוחד.

הערס המושלם – גוואטנמו בלאנקו, מקסיקו. איזה פחד! כאפות חופשיות, תנועות מגונות, שפת גוף שכולה "אם תעזוב את הכדור, נוותר לך על הנוגרה לפרצוף".

הג'נטלמן המושלם – רוברטו קרלוס, ברזיל. הוא יכול לשבור לך את הרגל בתיקול פראי, אבל מיד יושיט לעברך יד, יחייך את החיוך העדין שלו וימהר להרכין ראש בפני השופט והקוון, עם מבט של "אני? אני בכלל לא מכאן".

השחקן הכי OVER RATED בכדורגל העולמי – פטריק ויירה, צרפת. הגיע הזמן לומר את האמת – להוציא המון אלימות חבויה, יש לו מעט מאוד כדורגל. ברגעי האמת של הכדורגל הצרפתי, ויירה נראה כמי שכל העניין לא נוגע לו.

השחקן הכי UNDER RATED בכדורגל העולמי – מארק וילמוטס, בלגיה. הוא כבש שער בכל משחק בו התלבש בטורניר – כולל זה החוקי, שנפסל, מול ברזיל – אף אחד לא ספר אותו, אבל התפוקה שלו לא נפלה מזו של אף אחד מהגדולים.

השחקן הכי מאוהב בעצמו – ריבאלדו, ברזיל. כנראה, הבחירה הכי קלה. אגומניאק ברמות שדורשות מחקר פסיכולוגי.

השחקן הכי צנוע, יחסית למעמדו – גבריאל באטיסטוטה, ארגנטינה. איזה כוכב גדול ואיך, בחיים, בחיים, לא הייתם חושדים בו שהוא כזה אם לא היו כותבים על זה בעיתון. אדם אציל.

הקלישאה הכי מעצבנת – "זה היה חילוף מתבקש", או "זה היה חילוף תמוה מאוד בעיניי" – אלי אוחנה עושה שימוש בשתי הפרשנויות היחידות שלו לחילופים. שיעורי בית עוד לא הרגו אף אחד.

הקלישאה הכי מנותקת מהמציאות – "ברזיל משחקים כדורגל שמח". עאלק.

הקלישאה הכי טעונת אישוש בכל משחק מחדש – "ראול הוא אחד החלוצים הטובים בעולם". אז זהו, שמתחיל להיות קשה לאושש אותה עם כל טורניר גדול שעובר.

הקלישאה שלא תיפול לעולם, לא משנה מה – "כדורגל מנצחים עם השפיץ של הנעל". שלמה שרף לאחר שער הניצחון של רונאלדו מול טורקיה. גם הסלאלום של מאראדונה מול אנגליה ב 86 היה כולו הוכחה לאמיתות התיזה.

התופעה הכי מיותרת – שיר המונדיאל. מי צריך את זה ובשביל מי ומה זה טוב?

התופעה הכי ראויה לאימוץ במקום שיטת הפנדלים – ה-"SHOOT-OUT", שמקובל ב-MLS, הליגה האמריקאית. במקום פנדלים, אחד על אחד עם השוער, כשנקודת ההתחלה היא מעיגול האמצע. הרבה יותר טכניקה, הרבה פחות מזל והרבה יותר מרתק.

התופעה הכי בולטת במונדיאל הקודם שנעלמה בנוכחי – המדבקות המטופשות על האף שהצליחו להגיע עד אלינו (רונן חרזי, זוכרים?), נעלמו כלא היו. לאן ולמה?

התופעה הכי מבישה בשידורי המונדיאל – ערוץ 1 משדר מהאולפן – אני חוזר, מהאולפן! – את משחק הגמר, לאחר ששילם מיליוני דולרים על מנת לרכוש את הזכויות. חרטבונה בסגנון הערוץ הראשון.

הפרשן שאיבד הכי הרבה מיוקרתו במונדיאל הנוכחי – זאביק זלצר. ממעמד על של מנתח מערכות, הוא הפך לסתם עוד פרצוף משועמם באולפנים ברוממה. כשגרנט או שגיא כהן פתחו את הפה, בכלל, נישבה רוח של "אה, אז אפשר גם אחרת".

משחק המילים הכי מעצבן במונדיאל – "בובה של משחק", "בובה של שחקן", "בובה של נבחרת" – יאללה, הפואנטה הובנה. אפשר משהו חדש? ממש "בית הבובות" פתחתם פה.

הכותרת הכי טובה של המונדיאל – "כדורגל משחקים 90 דקות? ובסוף גרמניה מנצחת?" ערב משחק חצי הגמר בין קוריאה לגרמניה , ב"מעריב". מבריק.

הטור הכי אמיץ של המונדיאל – איל ברקוביץ' ב"ידיעות אחרונות" טוען, בפשטות, שרונאלדו לא היה כזה גדול וכמעט שמכנה אותו "פוקסיונר".

הטור הכי מיותר של המונדיאל – זה, כמובן. אלא מה?