נבחרת המונדיאל

בטח לא חשבתם שאתן להזדמנות להעמיד את האחד-עשר שלי ולזכות בתגובה למטר של "ראול לא בהרכב?". אז הנה, אני חוסך לכם דאגה אחת: ראול לא בהרכב. גם זידאן לא. (מה, באמת?) אפילו דייויד בקהאם, האיש וסמל הסקס היוניסקסי לא שיכנע מספיק, שלא לדבר על מישהו בכחול של ארגנטינה (מה קרה לחולצות הפסים? הם הביאו מזל לקמפס ולמראדונה, אז למה לאלמיידה אסור?) או אפילו בכחול של יפן, המארחת הפחות מעניינת ויסלחו לי חברי הנבחרת הסעודית, ללא קשר לפוליטיקה, אין להם מקום בהרכב הזה, אפילו לא בשני, או בשלישי, או ברביעי וכו'.

שוער, ארבעה שחקני הגנה, שלושה בקישור ושלושה בהתקפה – זו השיטה. היא תיתן ביטוי הולם לעושר היחסי בעמדות ההגנתיות ולהיצע המעניין בהתקפה. הקישור, בדרך כלל המכסה העמוסה ביותר, הייתה חסרה הפעם שמות גדולים באמת, ועם כל הכבוד, לא התחשק לי לדחוף אך אחד בכוח להרכב. אז הנה הם באים, אחד עשר המופלאים, ואם יורשה לי להוסיף – הבינוניים למדי, בסופו של דבר, בוודאי בהשוואה לנבחרות מונדיאל אחרות. אה, ועוד דבר, אל תצפו למצוא שבעה שחקנים ברזילאים בהרכב הזה. יש גבול לכל תעלול.

גם אם היה חוטף רביעייה בגמר, מתוכה שניים שהבקיע לתוך שערו הוא, אף אחד לא יכול להוציא את קאן משער הנבחרת הזאת, מהסיבה שהוא כוכבה הגדול של הפינאליסטית, השוער הטוב בעולם ובוודאי רמה אחת מעל לכל מתחריו. מי שהזכיר את מרקוס, לא מבין על מה הוא מדבר, ואפילו רושטו, אם כבר, נראה כמו גרסה ארוכת שיער של ברוס גרובלאר – הצלות וירטואוזיות לצד שגיאות מבהילות. קאן, קאן ועוד פעם, קאן.

מגן ימני - טוני סאנה (ארה"ב)

ה-תגלית, בעיניי, של המונדיאל הזה והמגן הימני הטוב ביותר בו. סאנה, האלמוני לחלוטין – בוודאי גם בארה"ב – עד לפני הטורניר, יוצא ממנו בראש מורם, שחקן דרג א' לגיטימי, בעל אתלטיות מרשימה, נוקשות אירופאית בהגנה ואיכויות התקפיות שלא נפלו מאלה של קאפו, הסקסי והמתוקשר יותר. אם כבר קלישאה סנגאלית, אז נשתמש בה דווקא כאן: בובה של שחקן.

בלם - סול קמפבל (אנגליה)

כן, אני יודע, יש לי קיבעון מחשבתי בעמדה הזו. אני מצטער, אבל עם כל הכבוד לכל הבלמים האחרים – כולל כוכבי לידס יונייטד – סול קמבפל היה הבלם המצטיין בטורניר ובעיניי, שוב, שחקן ההגנה מספר 1 בעולם. השקט הנפשי של ריו פרדיננד, אל תשלו את עצמכם, לא היה מתאפשר אם במקום קמפבל היה משחק טוני אדאמס, למשל. קמפבל הוא הלב, הראש וזוג הרגליים העבות של ההגנה הכי טובה בטורניר, להוציא גרמניה.

בלם - קארסטן ראמלוב (גרמניה)

גם כאן, אני יודע, תקום מהומה. והרי הוא לא השתתף בכל שבעה המשחקים. נו, אז? הוא היה החוליה ההגנתית הטובה ביותר בהגנה הטובה ביותר בטורניר ולהוציא הונג הקוריאני, שהוכיח כי מקומו בליגה הראשונה באיטליה מבחינת חכמת המשחק והיכולת הפיזית, לא שקלתי אף אחד אחר ברצינות. וראמלוב, בכלל, קשר אחורי במקור.

מגן שמאלי - רוברטו קרלוס (ברזיל)

נו באמת. יש טעם לנסות ולהסביר. השחקן היציב והטוב ביותר של ברזיל לאורך כל הטורניר, שאלמלא רונאלדו, היה גם זוכה בליטרת התהילה המגיעה לו. אבל כזה הוא קרלוס, גם בריאל מדריד, גם בנבחרת, מעט חוסה בצילם של פיגו וזידאן, רור רו רי, אבל בסופו של יום, השחקן המצטיין במגרש. אולי האתלט הגדול ביותר ששיחק אי פעם כדורגל.

חסן שאש (טורקיה)

הנס הטורקי הגדול של הטורניר והדבר הכי קרוב להיות פאביאן בארטז מבחינת הסקס אפיל, התסרוקת והמניירות הנרקיסיסטיות. גאון כדורגל של ממש, שאם יצליח להיחלץ מהליגה הטורקית – רצוי לליגה הספרדית, המותאמת לכל גזע היוסי בניון של העולם – יהפוך לאחד השמות הגדולים בכדורגל האירופאי ולא לעוד זיכרון נחמד מהמונדיאל שעבר, שיישכח עם שאון ליגת האלופות המתקרב.

רונאלדיניו (ברזיל)

הדילמה הייתה גדולה: האם להציב את השילוש הברזילאי הקדוש בהרכב, או להסתפק באחד מהשניים, בהנחה שמקומו של רונאלדו מובטח? בסופו של יום הוחלט להעדיף את רונאלדיניו על פני ריבאלדו משתי סיבות: הראשונה – הניצחון בגמר הראשון – משניים – בהם השתתפה ברזיל בטורניר הזה (המשחק מול אנגליה וזה מול גרמניה) רשום על שמו של הילד ולעולם יזוהה אתו. הבישול המרהיב לצד הפוקס הגאוני (כן, יש חיה כזאת – והיא ברזילאית. כשגרמני או אנגלי מבקיעים שער כזה, מדובר בסתם "פוקס") ועימם ההרחקה, הפכו את רונאלדיניו לדמות הראשית במשחק הקשה ביותר של ברזיל בטורניר. השניה – ההתחזות המכוערת של ריבאלדו במשחק מול טורקיה בשלב הבתים, הייתה כה בלתי ספורטיבית, כה מגעילה וראויה לעונש גדול יותר מהקנס המגוחך שהשיתה עליו פיפ"א, עד שהוחלט כי את העונש יקבל דווקא כאן – הדחה מהרכב נבחרת הטורניר.

מיכאל באלאק (גרמניה)

שחקן נוסף שלא שיחק בכל משחקי נבחרתו בטורניר, אבל בכל המשחקים בהם השתתף הוכיח כי הוא המוח האמיתי מאחורי הנבחרת המצוינת הזאת. כובש עשרים, מבשל, משחק הגנה, מבין טקטיקה וספורטאי אמיתי – האצילות בה קיבל את הרחקתו ממשחק הגמר הוסיפה עוד נקודות למאזן המעולה שלו בטורניר. תרשום, ריבאלדו, ככה מתנהגים.

רונאלדו (ברזיל)

נאמר כבר הכל. אין לי מה להוסיף לזה. פשוט לא יכול.

אן ג'ונג הוואן (דרום קוריאה)

החתיך האמיתי של המונדיאל, אם כבר הוזכר כאן בקהאם, וגם הכוכב הגדול של הנבחרת הכי מרגשת בטורניר. האמת היא שהשתעשעתי ברעיון להרכיב לצדו את סול, מספר 9 הנפלא של אנדרלכט, אבל על מנת לא לחרוג מגבולות הנורמה הכרעתי כי אן יפתח בהרכב, גם בשל שער הניצחון מול איטליה, גם בשל הרוח הנעימה שתמיד נישבה כשנגע בכדור וגם בגלל שהיה לשחקן הראשון בהיסטוריה של הכדורגל האסייאתי שקיבל מכתב פיטורין והודעת "סליחה, נפלה טעות", באותו יום, מהטמבלים של פרוג'ה.

אל חאדגי' דיוף (סנגל)

בטח לא חשבתם שנסגור את הרשימה הזו בלי שחקן סנגלי אחד לרפואה. וגם אם לא כבש בטורניר, וגם אם לא הרים טבעת יהלום, וגם אם כבר הוא מדיר שינה מעיניו של יארי ליטמאנן, וגם אם כבר יש שיאמרו שהוא אנוכי מדי ולא סקורר ובכלל, עם כל הכבוד, הוא אפילו לא היה הסנגלי הטוב ביותר, אני חולק, וכדברי שלמה שרף, "או ואבוי אם מאמן לא קובע את ההרכב בקבוצה", ומכיוון שבקבוצה זו אני קובע אפילו את המאמן, בחרתי את אל חאדג'י דיוף להרכב, אפילו אם מבאס אותי שדווקא ליברפול חטפה אותו לפני כולם.

המאמן הראשון שהוביל שתי נבחרות שונות למשחקי חצי גמר המונדיאל הוא גם גיבור תרבות קוריאני וההוכחה הניצחת שעם מעט עזרה מידידים בוועדת השיפוט של פיפ"א, השמים – או גרמניה – הם הגבול. וברצינות, הוא מאמן המונדיאל מהסיבה הפשוטה שהצליח להפיק מסגל השחקנים שלו את המקסימום. למעשה, יותר מהמקסימום.