המשיח בן 22 וקוראים לו קלברסון

עד כמה הכדורגל יכול להיות אכזרי מצד אחד, אך יפה ונשגב מצד שני, יכולנו ללמוד היום משתי תמונות ללא כיתוב תחתן. האחת של אוליבר קאן, מי שהביא במו ידיו את נבחרתו לפסגה, אך ברגע האחרון, כשכבר עמדו קרוב קרוב לקצה, דחף את חבריו לתהום. השניה של רונאלדו, מי איבד לפני ארבע שנים לברזיל את הגביע העולמי והיום החזיר במו רגליו את החוב הענק שסחב על גבו ארבע שנים ארוכות.

לראות את קאן עומד לאחר השריקה האחרונה בתוך שערו ובוהה ברשת שמאחוריו כלא מאמין, ומצד שני את רונאלדו ממרר בבכי של אושר ליד הספסל של ברזיל שניות לפני השריקה, גורם לנו להבין למה אנחנו מכורים למשחק הזה.

המשחק עצמו הפתיע ברמתו הגבוהה. גרמניה פתחה מצויין וללא רגשי נחיתות וניסתה לערער את בטחונה של ברזיל ואף הצליחה בכך. פרינגס, שניידר ונוייביל עבדו מצויין באגף ימין של גרמניה וגרמו לרוברטו קרלוס צרות גדולות באגף שלו. רק לאחר כעשרים דקות, כשסילבה החל לעזור לו להגן על אגף שמאל, התאזן המשחק.

הגרמנים לא התפתו לשחק בכדורים ארוכים והניעו מצויין את הכדור כשהמאן דוחף מאחור ומצמצם מרחקים בין ראמלו וקלוסה. ירמיס יצא מהמרובעות שלו והגיע תוך תנועה מאחור לשתי בעיטות מסוכנות לשער של מרקוס. ההשתתפות של המאן וירמיס במשחק ההתקפה גרמה בעצם למשחק של הגרמנים להיות רבגוני, דבר שבברזיל לא התכוננו אליו והיו בטוחים, כמוני, שכל מה שגרמניה יודעת בהתקפה זה הגבהות.

אבל מה שמעניין בכל הניתוח הזה הוא שעל אף השליטה כביכול של הגרמנים בשדה, ברזיל היא זו שהגיעה למצבים והיתה מסוכנת הרבה יותר. רונלדיניו, שיירצה לשכוח את הגמר הזה, לא היה במשחק. רונאלדו אמנם היה נייד, אך במחצית הראשונה לא מספיק חד. ריבלדו נשמר מצויין על-ידי ירמיס ונוטרל כמעט לחלוטין, עד שברזיל התקשתה לשלוט בקצב ולפתח את משחק המסירות המהירות הרגיל שלה.

הישועה של ברזיל הגיעה מכוון בלתי צפוי. קוראים לו קלברסון, הוא ילד בן 22, והוא לקח אחריות ברגע הנכון. הוא האיש שבא לקבל את הכדורים במרכז, לארגן את המשחק כשריבאלדו נשמר, להחליף מקומות עם רונאלדיניו, לפתוח באגף ימין, והכי חשוב ליצור בעיה לגרמנים כשבא כשחקן החופשי מאחור ובעט לשער. כמובן שהשער השני הוא הסיבה שקלברסון הוא איש המשחק שלי ביחד עם רונאלדו, מבקיע הצמד.

בסך הכל משחק הגמר ענה על הציפיות של כולנו גם מבחינת איכות המשחק גם מבחינת המתח, הצבע, הפיקנטיות שבמפגש ההיסטורי הזה, ובעיקר בכך שהנבחרת שכל כך הגיע לה, שהיתה היחידה שנצצה במונדיאל המוזר הזה, זכתה בגביע הנכסף.

לסיום, היום אנחנו נפרדים. אני נהניתי מאד להעביר לכם את הזווית שלי. אני מקווה שגם אתם, או לפחות רובכם. מה שבטוח זה שהשתדלתי מאד. אז להתראות במונדיאל הבא

ניר