בשביל הכדורגל, למען האמת ההיסטורית. ברזיל

די, שיפסיקו כולם לנפח ת'מוח בדברי הביקורת הכביכול חריפים/שנונים שלהם ויתנו לנו ליהנות מהדבר הכי טוב שיש לעולם הכדורגל להציע. "זו לא הנבחרת של 1970", "רונאלדו שמן ובכל מקרה הוא לא פלה", "ריבאלדו אנוכי ומעצבן" ו-"כל המחמאות הן רק בגלל שקוראים לנבחרת הזו ברזיל". בסדר, הבנו. קשה לכם לראות את ברזיל מצליחה (שוב), אתם בכלל אוהבים לחפש קצת ג'יפה מתחת לשטיחים בתיאטרון וגם על צלילות המים בצפון ברזיל בטח יש לכם מה להגיד.

ברזיל של 2002, כמו ברזיל של 1994 ו-1998 וכמו גם ברזיל של 2006 ו-2010, מה שלא יהיה בגמר מול גרמניה, איזה לקח שלא יילמד ממנו ואיזה מאמן שלא יבוא לנבחרת, לא תהיה ברזיל של 1970. גם אם בשנים הקרובות יתגלו עוד שני רונאלדיוס. הכדורגל של 1970, כמו החלומות על אהבה חופשית, אחווה עולמית של רצון טוב והחלום (של מי שחלם) על מעצמה עולמית חדשה במזרח התיכון, מת. רומניה, פרו ואורוגוואי של 1970 היו נבחרות הרבה פחות מאורגנות ומיומנות מבלגיה, אנגליה וטורקיה של המונדיאל הנוכחי. גם איטליה, שקיבלה בראש בגמר (4:1) היתה כנראה אחת הנבחרות היותר חלשות שהגיעו אי פעם לגמר המונדיאל. די בתיקו 0:0 שלה בשלב הבתים מול נבחרת שלא הצליחה מאז לחזור לטורניר, כדי ללמד על עומק איכויותיה. כל מי שסבור שפיפ"א חייבת להכיר בצורך להמשיך לשנות (את חוקת המשחק/מבנה הטורניר או אלמנטים אחרים) על מנת שנקבל כדורגל התקפי ואטרקטיבי יותר גם בשלבי ההכרעה של המונדיאלים, צודק בהחלט. כל מי שמנסה לזרוק את העניין על כדורגל "בינוני" של ברזיל, צריך להוריד מהר את המסכה הכהה מעל עיניו או לנקות היטב את מסך הטלוויזיה שלו.

ברזיל, ערב גמר המונדיאל של 2002, והחשש הפרימיטיבי, אבל הבלתי נמנע, מעין הרע דופק לי בכבד, היא הנבחרת הכי טובה וראויה לצפייה בעולם ויכול מאוד להיות שהיא גם הנבחרת הכי טובה שראינו ב-20 השנה האחרונות. יומרות של קריאת אתגר על נבחרת הפלה של 1970, אותה זכיתי לראות רק בקטעי ארכיון, אין לי, אם כי אני בספק מהי מידת היעילות בה היו עומדים פליקס ורביעיית ההגנה שלפניו מול ה-'רו-רי-רו'. אבל, זה באמת לא חשוב. מה שכן חשוב הוא שנבחרת ברזיל, יותר מכל נבחרת אחרת שהגיעה למונדיאל הזה, מייצגת את האופציה של הכדורגל ההתקפי שנותן חופש למעוף היצירתי של האינדיבידואלים שמרכיבים אותה ושזו עדיין קבוצה שמסוגלת לייצר רגעי פלא איתם נרצה להישאר לעולם. לא פחות חשוב – מדובר בנבחרת חזקה, שרוצה ויודעת לנצח.

לא זו בלבד שברזיל כבשה יותר מכל נבחרת אחרת בטורניר (16) והבקיעה בכל משחק לפחות שער שדה אחד, אלא שהיא מחזיקה גם בממוצע הבעיטות הגבוה ביותר לעבר השער (14.66 למשחק) והבעיטות לעבר המסגרת (7.8) ושניה ביחס ביניהן (0.53, אחרי ארה"ב), בין הנבחרות שהעפילו לרבע הגמר. גרמניה, תאמינו או לא, היא היחידה שבעטה אותה כמות פעמים לעבר השער, אבל אם נקזז לה את ה"משחק" מול ערב הסעודית, הרי שהיא בעטה בממוצע 12.4 בעיטות לעבר השער, 4.4 מתוכן לעבר המסגרת, ביחס של 0.35, מה שמחזק את משקלו של קאן בהצלחתה. לברזיל אין אף משחק שאם נחסירו, ישנה משמעותית את הסטטיסטיקה. לשם השוואה, אלו הנתונים של יתר 6 הנבחרות שהגיעו לרבע (בעיטות לעבר השער, למסגרת, יחס): ספרד (7.2, 14, 0.51), דרום קוריאה (6.2, 12.7, 0.48), ארה"ב (6, 10.8, 0.55), אנגליה (4.8, 10.4, 0.46), סנגל (4.6, 10.8, 0.42), טורקיה (4.5, 8.8, 0.51).

סטטיסטיקות, תגידו, ולא בלי מידה של צדק, מתאימות יותר לכדורסל, ופה יש לנו נבחרת עם כוכב אחד אנוכי, כוכב אחר שעדיין מראה סימני חלודה פיזיים וכוכב שלישי שעדיין לא הראה שיש לו את זה לאורך זמן. למרות זאת, לא רק המספרים מדברים בזכות הנבחרת של פליפאו. הכדורגל אולי לא מלהיב לפרקים מספיק ארוכים של זמן, אבל מבט בוחן יגלה הרכב מוכשר ומאוזן בצורה בלתי רגילה, גם בסטנדרטים של אלופות עולם.

זה מתחיל עם מרקוס, שאמנם לא עמד במבחנים רציניים מדי, אבל כשהיה צריך, הראה שיש לו מקום של כבוד במועדון שוערי הצמרת העולמי. בהמשך יש לנו שלישיית בלמים, בעלת יכולות אתלטיות גבוהות במיוחד (כל השלושה), ראיית משחק משובחת (רק לוסיו), טיפול נאה בכדור (בעיקר אדמילסון) ממד התקפי לא מבוטל (לוסיו ואדמילסון), נטייה אופיינית לשטות גדולה מזדמנת (אחת, נקווה שהיחידה, כבר מאחורינו), וסימן שאלה לא קטן (רוקה ג'וניור), שיודע בעיקר להוריד לדשא, עם מאזן של 20 תאקלים, מתוכם 13 שהסתיימו בעבירות, ב-5 משחקים. לוסיו, לשם המחשה, ביצע 44 תאקלים ורק 6 עבירות. שום דבר לא מושלם. על אנשי האגף, קאפו ובעיקר רוברטו קרלוס, אין צורך להכביר מלים - אחד הצמדים הכי טוב לתפקיד שראה המשחק מאז ומעולם.

באמצע יש לנו את קלברסון, שבשקט בשקט עושה את שלו, עם יכולת החזקת כדור מרשימה, לצד ג'ילברטו סילבה, שאמנם משחק באתלטיקו מיניירו הקטנה שבברזיל, אבל בחצי הגמר מול טורקיה (ולא רק בו), נתן הצגה שהעמידה את פטריק ויירה (זה של ארסנל לא של צרפת) באור חדש. ואז אנחנו מגיעים לשלישייה שמתחלקת ב-11 שערים (ב-16 משחקים ביחד), שלפחות 5 מהם (שני השערים של רונאלדו בשני המשחקים מול טורקיה, השער של ריבאלדו מול בלגיה והצמד בחסות רונאלדיניו לרשת של סימן) יכולים להיכלל בקליפ הרגעים הגדולים של כל מונדיאל.

אז נכון, בטענות לגבי כל אחד מהשלושה יש מידה של צדק, אבל ריבאלדו, בחצי הגמר, הראה סימנים ראשונים של רצון אמיתי לשחק עם ולא רק לצד החברים שלידו, ורונאלדיניו, שחוזר טרי, התקדם ממשחק למשחק וימשיך ליהנות מתשומת הלב לה זוכים שני ה-ר' האחרים. רונאלדו? חלודה או לא, עוד משחק אחד כמו 20 הדקות שלו במחצית השניה מול טורקיה, עוד גול אחד ואף אחד לא יתווכח על מקומו של החיוך הענק הזה בין דפי ההיסטוריה. גם לא אלה שכתבו נחרצות שמדובר כיום ב"עוד חלוץ טוב, לא יותר".

מה נשאר? לנצח את גרמניה ואם אפשר, והאמת שצריך, גם לעשות את זה בסטייל. סתימתם של כמה מהפיות הנ"ל תהיה רק ערך מוסף קטן לשמחה שתגרום הצגה ברזילאית בגמר. החדשו