בשלישי בערב, יממה לפני הדראפט, הלכנו, פולמן ואני, להופעת ג'אז/ראפ ב"איזי בר" באיסט וילאג'. דיברנו על מוחמד עלי ומייקל ג'ורדן. הסכמנו ששניהם מהווים ראי מדויק ביותר של תקופתם: עלי והמהפכות ששטפו את אמריקה בשנות השישים, וג'ורדן והשנים הרייגניסטיות שבהם הוכח שאפשר לקחת כל דבר ולמלא את התוכן שלו בקפיטליזם. בגלל זה ג'ורדן היה ספורטאי ענק. בדיוק בגלל זה גם היתה לו חשיבות אפסית מחוץ למגרש.
בבוקר של הדראפט היו מיליון זוויות להסתכל עליו: לדבר עם רוכלים וקונים בצ'יינהטאון על יאו מינג, לנסות ולהבין את עומק הפלישה האירופאית ומה תהיה הלבנה הראשונה שיניח ג'רי ווסט בנסיונו לקחת אליפות ראשונה מחוץ ללייקרס. אפשר היה לנסות ולנחש מה יהיה עם הניקס, ואם גלן רובינסון תמורת ספריוול זה טוב, ואפשר, אולי הכי טוב, היה להיצמד לשחקן אחד ומשפחתו בחדר הירוק, החדר במדיסון סקוור גארדן שבו ישבו השחקנים שמועמדים להיבחר במקומות הראשונים בדראפט ביחד עם בני משפחותיהם. זה היה הכיוון: לנסות ללכוד את הרגע הקסום הזה, בדראפט שאחרי שלוש הבחירות הראשונות הכל היה פתוח בו, הרגע שבו חייו של אדם אחד ומשפחתו מתהפכים.
דראפט 2002 הוא אחד הדראפטים היותר טובים שהיו אי פעם. אין לו את האיכות שהיתה לדראפט של 84', אבל זהו דראפט עמוק, מאוד עמוק. אף אחד מהמומחים לא הכניס את חואן דיקסון, מי שהוביל את מרילנד לאליפות המכללות, לסיבוב הראשון בדראפט. זהו גם דראפט מתעתע: שתי הבחירות הראשונות שלו, הברורות כל כך מאליהן, הן שתי הבחירות המסוכנות שלו. יאו מינג יכול להיות הפתרון של יוסטון באמצע, או שהוא יכול להיות דגם משופר של שון ברדלי. אף אחד לא יודע בבירור. גרוע מכך, העובדה שז'י ז'י וונג, שחקנה הסיני של דאלאס, בחר להישאר בלוס אנג'לס ולא לחזור לסין (כפי שהוא מחויב לעשות), מעמידה בספק את שאלת בואו לארה"ב. דווקא ג'ייסון וויליאמס, לפחות על הנייר, הוא דבר בטוח, והחתיכה החסרה כדי להשלים את הבניה של הבולס. וויליאמס אוהב להשוות את עצמו לאייזיאה תומאס כל אימת שמישהו מאזכר את מימדי גופו. אבל וויליאמס הוא לא תומאס. תומאס היה פוינט גארד, וויליאמס הוא נשמה של קלעי עם ממדים פיזיים של רכז. יכולת המסירה שלו היא הדבר היחיד שהוא לא הצליח להוכיח בקריירה הנפלאה שלו במכללת דיוק. גרוע מכך: וויליאמס מאוהב בכדור. בקבוצה אחת עם ג'יילן רוז זו יכולה להיות בעיה אמיתית.
יריית פתיחה לקיץ מטורף
דבר אחד לגמרי ברור מהדראפט: הוא היה יריית הפתיחה לקיץ מטורף, קיץ שיחלק את הליגה לשלוש קטגוריות, אלו שינסו להפיל את הלייקרס (שהשתפרו להפליא עם קארים ראש וטרייסי מורי), אלו שחושבות שהן זקוקות לעוד משהו קטן כדי להפיל את הנטס ואלו שינסו להשיג את להברון ג'יימס בדראפט הבא. קליבלנד בחרה את דיז'ון ווגנר (סטיב פרנסיס הבא?), למרות שיש לה את אנדרה מילר. הקליפרס בחרו שני פורוורדים למרות שיש להם את ברנד, אודום ומיילס. ג'רי ווסט בחר עוד פורוורד, דרו גודן, שחקן עם תכונות דומות לסטרומייל סוויפט, בחירה מספר 2 לפני שנתיים. ווסט רוצה צמרת וחוץ מגודן, גאסול ובאטייה (שתי הבחירות מאשתקד), כולם יכולים למצוא את עצמם מחוץ לממפיס, ובראשם ג'ייסון וויליאמס (ולו כדי שלא יזכיר להם שהם ויתרו על מייק ביבי עבורו).
מי שכבר היה עסוק הוא סקוט ליידן מהניקס. ליידן מנסה להתנער מהדיעה שהוא הפך את המדיסון סקוור גארדן למחנה פליטים לנפגעי העדה המורמונית. מה עשה? נתן פורוורד אחד עם נשמה אבל פצוע כרוני, רכז אחד שמזוהה עם הקבוצה, ועוד פורוורד ברזילאי שכולם מדברים בו, עבור פורוורד שכבר שנתיים לא מתפקד בגלל פציעות כרוניות, עם נסיון אפסי בפלייאוף ושהופך לשחקן חופשי בסוף השנה. דווקא פרנקי וויליאמס, השחקן השני שקיבלו הניקס מדנבר, יכול להיות ההישג של הטרייד הזה.
לארי בירד, מבית החוף שלו בפלורידה, מוכיח שהוא אחד ממוחות הכדורסל הטובים אי פעם: במהלך הפלייאוף הוא טען כנגד הנהלת אינדיאנה שהביאה לקבוצה את אייזיאה תחת לתת את התפקיד לריק קרלייל, עוזרו לשעבר של בירד באינדיאנה, ומי שהוביל השנה את דטרויט לעונה פנטסטית. איזייה הפתיע את כולם ובחר בפרדי ג'ונס(!?), קרלייל ביצע את אחת מגניבות הדראפט כשבחר בטיישון פרינס. דון נלסון יכול להפוך לאחד המנצחים הגדולים של הדראפט כשגנב את מלאדן סיקולארץ, דנבר לקחה סיכון שיתבהר רק בעוד שלוש-ארבע שנים, גולדן סטייט עשתה את הדראפט המבריק ביותר - חוץ מדנליבי היא קיבלה את סטיב לוגן המצוין מסינסינטי וג'ירי וולץ', מיאמי גנבה את קארון בטלר, השחקן הכי מוכן ל-NBA במקום העשירי, פורטלנד גנבה את קינטל וודס במקום העשרים ואחת, ופיניקס, (הקבוצה שהצליחה לאבד בשנים האחרונות את ג'ייסון קיד, סטיב נאש ומייקל פינלי) בחרה את הילד הראשון מבית הספר ואת קייסי ג'ייקובסון מסטנפורד, אחד שלא מחטיא אבל גם לא מסוגל לשמור על עץ.
מייקל מגשים חלומות?
נשארה רק וושינגטון. וושינגטון התחילה את הפעילות יום לפני כשהעבירה את הגארד קורטני אלכסנדר לניו אורלינס תמורת בחירה מספר 17. אלכסנדר היה בכיין ממורמר אבל הוא גם השחקן שג'ורדן הכריז עליו כשחקן הטוב ביותר שיצא בשנתון הדראפט שלו. וושינגטון בחרה (גנבה יש לאמר) את ג'רד ג'פריס במקום ה-17. ג'פריס הוא שחקן נפלא: אחד שיכול לשחק בכל חמש העמדות, עם הגב ועם הפנים לסל, לקחת כדור על כל המגרש ולגמור בדאנק או אסיסט, הוא לא אנוכי והוא אוהב לשמור. בבת אחת מחקה וושינגטון את הכתם שהותיר עליה קוואמה בראון.
עכשו נשארה לקבוצה הבחירה מניו אורלינס. דיקסון ישב בשורה הראשונה במדיסון סקוור גארדן, מוקף בחבריו ובאחיו הבכור. למרות מימדי גופו הצנומים, לא נמצא לו מקום בחדר הירוק. אף אחד לא נתן לו צ'אנס אמיתי, למרות שמבחינת כדורסל ובטח שמבחינת הלב, הוא יכול להיות אייברסון הבא. חואן דיקסון גדל סנטימטר מוושינגטון, חלם לשחק במרילנד ולקח עם האוניברסיטה אליפות. יכול להיות, שבימים שבהם הוא הלך לשחק כדורסל כדי לשרוף את העצב על שני ההורים המתים שלו, הוא דמיין לעצמו שהוא מייקל ג'ורדן.
כשדייויד שטרן הודיע ש"בבחירה ה-17, הוושינגטון וויזארדס בוחרים את חואן דיקסון מאוניברסיטת מרילנד", הייתי, אולי, שני מטר מדיקסון. בחמש השניות הראשונות הוא לא זז, אחר כך הוא החליף כאפות עם החבורה שבאה איתו ואז הוא קם וצעד לבמה. חואן דיקסון הגשים באותה שניה חלום. קשה לטעות בדמעות ששטפו לו את הלחיים בדרך ללחיצת היד המסורתית עם שטרן.
ג'ורדן בחר בדיקסון בגלל הכדורסל שלו. בגלל היכולת לקלוע מכל מקום, וברגעים בהם כולם פוחדים לקלוע. בגלל חוסר הפחד שלו, בגלל שהוא יודע לשחק הגנה. לא היה שום סנטימנט שם. אבל כשמייקל ג'ורדן בחר בדיקסון הוא הגדיר גם את עצמו (ואם היה משהו חסר לקריירה של ג'ורדן, זה אלטר אגו שיגדיר אותו, כמו בירד ומג'יק או עלי ופרייזר): כן, ג'ורדן לקח כך וכך אליפויות, וקלע כך וכך נקודות, ואין סוף ריגושים. אבל מה לכל אלו ולאפשרות להיות מגשים חלומות.