ריבאלדו: כוכב מחפש הכרה

כולם מדברים על ההזדמנות שמעניק גמר המונדיאל הנוכחי לרונאלדו, לגרש את השדים ולסגור מעגל. אבל יש עוד שחקן שיקבל ביום ראשון הקרוב הזדמנות לשכנע את כל הספקנים שהוא ראוי למקום בין גדולי הכדורגל הברזילאי מאז ומעולם.

למרות רזומה נוצץ, שכולל 32 שערים ב-61 משחקים בינלאומיים שלמים, צרור אליפויות ספרד ותואר שחקן השנה בעולם, עדיין מוצא את עצמו מספר 10 של ברזיל, הלא הוא ריבאלדו, עם משהו להוכיח.

לא שזה דבר חדש עבור שחקן ואדם שבילה את כל חייו במאבק למען הכרה. ויטור פריירה ריבאלדו נולד בשנת 1972 לחיי עוני בעיר הצפון מזרחית רסיפה, ובילה ילדות ברזילאית טיפוסית (למרבה הצער) של מרדף אחר הכנסה זעומה ממכירת מזכרות לתיירים בשעות הבוקר, ומה שפחות מצער - משחקי כדורגל על החוף לאחר שאלה הלכו להם ליעדיהם היומיים.

אבל הנתיב אל הנבחרת הלאומית, שהיה פתוח עד שחיקה עבור נערים מריו דה ז'ניירו וסאו פאולו, היה הרבה פחות נגיש עבור נער מהצפון.

מות אביו, כשהיה ריבאלדו בן 16, דחף אותו להגביר את מאמציו להפיח חיים בחלומם של הוריו, שבנם יהיה לכדורגלן מקצועי. הדבר עלה בידו, ושנה לאחר מכן הוא הצטרף לפאוליסטה לפני שעבר לקבוצות סנטה קרוז ומוגי מירים, כשהוא נאבק להוכיח את שוויו כל אותה עת. "איש לא האמין בי אז", אמר. "הם אמרו שהאחרים הם שיהפכו לכוכבים, אבל אני לא נתתי לזה לייאש אותי".

המרדף אחר הכרה נמשך למרות מעבר לקורינתיאנס ב-1993, ועוד תחנת פאר שנה לאחר מכן - פלמייראס. ריבאלדו ספג מתחילת דרכו ביקורת על גמלוניות מסוימת, היעדר ליטוש בטכניקה, על כך שהוא שולט בכדור באופן כמעט בלעדי ברגלו השמאלית בלבד. עם כל זאת, עם התוצאות היה קשה להתווכח - 50 שערים ב-86 משחקים במהלך שנתיים במדי קבוצות הפאר של סאו פאולו.

לאחר שסייע לברזיל לזכות בגביע העולם לנוער ב-1993, הוא ערך את הופעת הבכורה שלו במדי הנבחרת הבוגרת בדצמבר של אותה שנה, אבל המאמן קרלוס אלברטו פריירה לא השתכנע די הצורך כדי לקחת אותו לארה"ב, והנבחרת שנסעה בלעדיו זכתה בגביע העולם.

הוא הופיע במדי הנבחרת בטורניר האולימפי של 1996, אבל הואשם על ידי רבים בהפסד בחצי הגמר לניגריה. הוא הותיר את המבקרים מאחור ועבר לדפורטיבו לה קורוניה, שם סייע לקבוצה מגאליסיה לחזור לצמרת הספרדית.

בדפו התחיל עולם הכדורגל להודות שיש פה משהו מיוחד. 21 שערים ב-41 משחקים הביאו לריבאלדו הזמנה שאין לסרב לה מברצלונה, ופתאום החלו להזכיר את שמו בין טובי השחקנים בעולם.

אבל בברזיל המשיכו לפקפק. למרות שהמשיך להבקיע שערים ונבחר על ידי פיפ"א כשחקן המצטיין בשורות נבחרתו במונדיאל 1998, התלוננו האוהדים שמאחורי הבטוקדה שריבאלדו לא מצליח לשחזר במדי הזהב של הנבחרת את יכולתו מהליגה הספרדית.

הוא ספג קריאות בוז מהדהדות לאחר שברזיל חילצה בעור שיניה ניצחון 0:1 על קולומביה במהלך מוקדמות המונדיאל בנובמבר 2000, ואיים לפרוש מהנבחרת. "עברתי הרבה דברים בקריירה שלי, אבל זה היה יותר מדי", אמר.

בקמפ נואו, לעומת זאת, המשיכו מניותיו של הנער מרסיפה לנסוק, עד שיא היסטרי ביום האחרון של עונת 200-2001. ברצלונה הייתה חייבת ניצחון על ואלנסיה כדי להשתחל למקום האחרון בליגת האלופות על חשבון אותה ואלנסיה.

ריבאלדו חתם שלושער מזהיר במספרת מדהימה שחקוקה במוחו של כל אוהד שראה אותה עד יומו האחרון, ניצח במו רגליו את ואלנסיה 2:3 והבטיח לבארסה את מנת החמצן הכלכלי שלה.

אבל ריבאלדו לקח את קיתונות ההערצה והסגידה באותו חוש מידה בו קיבל את הביקורות. הרקע שלו לא נותן לו לשכוח שמהרבה מאד בחינות, כל יום שנגמר עם בטן מלאה הוא הצלחה מרשימה.

הרקע הזה הוא גם מה שמניע את עבודת הצדקה והנדבנות המרשימה שלו, הן במחוזות ילדותו בצפון ברזיל, והן בברצלונה. "אנשים רבים עדיין חיים בעוני אבל בגלל הפרסום והמעמד שלי אני יכול להציע עזרה", אמר בנימה שאינה נפוצה מדי בקרב המיליונרים של הספורט.

לאחר הזכייה בתואר שחקן השנה בעולם חלה צניחה מסוימת במעמדו של ריבאלדו. קרע נפער בינו לבין גורמים בברצלונה, כולל המאמן לואיס ואן חאל. ההולנדי רצה לכפות על הכוכב הבלתי מעורער שלו שינוי בעמדה (ממרכז השדה לקישור השמאלי), ובסופו של דבר מצא את עצמו המאמן המהולל עוזב את המועדון אותו הוביל לדומיננטיות מוחלטת בליגה הספרדית, אבל לא לתהילה אירופית.

העונה חזר ואן חאל לבארסה ועדיין נותר לראות כיצד יסתדרו השניים בריקוד השני שלהם יחד. בתחילה נפוצו השמועות על כך שריבאלדו יעזוב את קטאלוניה עקב שובו של ואן חאל, אבל לאחרונה ביטל נשיא בארסה את האפשרות הזו והשניים פשוט ייאלצו להסתדר.

לכאורה ניצחון לריבאלדו, אבל רבים החלו מלחשים שכוחו במועדון רב מדי, שהוא חושב רק על עצמו ושעם כל יכולתו, נוכחותו רק מזיקה (וכל דמיון לאחד אבי נמני מקרי בהחלט).

גם ההכנה שלו למונדיאל הנוכחי לא הייתה סוגה בשושנים. פציעה בברך קטעה את עונתו האחרונה בליגה הספרדית (תחת הדרכתו הזמנית וחסרת ההשראה של קרלוס רשאק), ורבים תהו אם יחזור לכושר בזמן כדי להציל את הכבוד הברזילאי, ששכב רמוס על הדשא מאז ה-12 ביולי, 1998. כמו בפעמים רבות כל-כך בעבר, הוא נאלץ להוכיח למבקריו שהם טועים.

"אנשים לעגו לי, סיפרו בדיחות על הכושר שלי. וזה העציב אותי קצת"" אמר ריבאלדו. "עבדתי קשה מאד, 24 שעות ביממה כדי להיכנס לכושר, אבל אנשים לא הבינו את זה ומתחו עליי ביקורת, אמרו שאני כבר לא שווה ושצריך לקחת שחקן אחר במקומי".

גם אחרי שניצח את גופו והגיע למונדיאל בכושר מלא, הופעתו הראשונית בטורניר לא הייתה מקור לגאווה. ההצגה שלו, לאחר שהאקאן אונסאל מטורקיה בעט את הכדור אל רגליו, גררה קנס מפיפ"א ומבול של לעג ומיאוס. אבל מאותו רגע, הוא כבש את הכותרות רק מהסיבות הנכונות.

למרות שהוא נראה גמלוני מתמיד בנעליו הלבנות, ושליטתו ברגל ימין לא השתפרה, הוא כבש בחמשת המשחקים הראשונים של ברזיל והיה השחקן המצטיין בניצחון 0:1 על טורקיה בחצי הגמר.

ריבאלדו לא איבד לרגע את אמונו בעצמו ובסופו של דבר השיג את תמיכתו החד-משמעית של מאמן הנבחרת הלאומית, דבר שסייע בפריחתו. "לואיז פליפה סקולארי נתן בי אמון רב", אמר. "אנשים כל הזמן ביקרו את המשחק שלי, אמרו שאני לא צריך להיות בנבחרת, אבל הוא אמר לי שהמקום שלי בטוח ושאין לי מה לדאוג. זה נפלא לזכות באמון המאמן. הוא נתן לי ביטחון ונתן לי את הכוח להתעלם מהמבקרים".

אולי לקראת חצות ביום ראשון, שעון טוקיו, יקבלו גם 170 מיליון ברזילאים את דעתו של פליפאו ויתנו לריבאדלו את ההכרה שעבורה הוא נלחם כל חייו.