אנחנו קאן!

פראיירים לא מתים, הם פשוט לא עושים שימוש נכון בכסף שלהם. והכוונה, הפעם, לא לדרום קוריאנים המצוינים, גם לא לחבורת המהמרים שזכתה בטוטו, רק כדי לגלות שהטופס לא נשלח. הכוונה אליי. כן, כן, אני, שאם הייתי חכם מספיק – ולא רק בעל פה גדול – הייתי ממהר לשים את משכורת העתק שלי מוואלה! ספורט על נבחרת גרמניה, שתעפיל לגמר, והייתי חוסך לכם את נוכחותי באתר בחודשים הקרובים, אותם הייתי עושה זרוק על איזה חוף, מבושם מתהילת ההימור שהצליח ומהבוחטות.

אבל מספיק לדבר עליי ועל ההימור – תודו, שבסך הכל מדובר בהימור מחושב – נעבור לגיבורים האמיתיים. ברשימה קודמת דובר על כך שהמונדיאל הזה – אם יתמזל מזלו – ייזכר בתור "מונדיאל המאמנים" (זיכרון סלקטיבי של ההיסטוריה יהפוך אותו ל"מונדיאל השיפוט"). אלא שעם כל הכבוד, להוציא הידינק, אף מאמן מרביעיית חצאי הגמר לא התגלה כגאון המוציא מוץ מן התבן. בסופו של טורניר, כשנשב לסכם את הטורניר, ללא קשר לתוצאת הגמר (טורקיה נגד גרמניה הוא דרבי לא פחות מוצלח מגרמיה-ברזיל), נשאל את עצמנו מה ומי הביא את גרמניה למשחק הגמר.

אם הסיבוב הראשון היה רשום על שמם של קלוסה (אני מתעקש, לא קלוזה) ובאלאק (האם לא הגיע הזמן לחנינה כללית מצהובים במשחק הגמר? זה רוברטו מבאייר לברקוזן, קין וסקולס בשעתם, כולם החמיצו את גמר ליגת האלופות, בשל התקנון היבש. הגיע הזמן להרטיבו, נדמה לי), הרי שבדומה לפאולו רוסי, שנזכר להתעורר ב–1982, החל משלב רבע הגמר (בטורניר בספרד לא נערכו משחקי שמינית גמר), כך נדמה כי החל מהשמינית, השחקן שלוקח על כתפיו – הרחבות להבהיל – את גרמניה לגמר, הוא אוליבר קאן.

מבלי לקחת זכויות יוצרים על גדולתו של האיש, הרי גם כאן המקום להזכיר שלא התעוררתי במונדיאל הזה וכי קאן עמד בשער נבחרת העולם שלי, שהורכבה ערב הטורניר. אם צדק שלמה שרף בדבר אחד היום, היה כשהתייחס לתפקודו של קאן לא רק כשוער, אלא כבלם אחורי. קאן הוא, ללא ספק, קורא המשחק הטוב ביותר בהגנה הגרמנית וביחד עם ממדי גופו, אומץ לבו ו"השריטה" ההכרחית אצל שוער, הוא החבילה המושלמת.

הנתונים לא משקרים, שער אחד בשישה משחקים הוא המאזן הטוב ביותר של הגנה כלשהי בתולדות המונדיאלים. מבלי להמעיט בדבר מחשיבותם של יתר שחקני ההגנה הגרמניים, בהם השתמש פלר בתבונה רבה לאורך הטורניר והחליף ביניהם תדירות, וביחד עם פקטור הצהובים, נוצר המצב כי קאן הוא החוליה החזקה, היציבה והבטוחה ביותר במערך ההגנה הגרמני. מוסכם על כולם שפירוש המושג "הגנה גרמנית" הוא משחק הגנה קבוצתי, בו משתתפים כל האחד עשר, אלא שכאן המקום להאיר כי בעוד באלאק מנווט את משחק המעבר ומשמש כמטרה בכדורים הנייחים, קאן הוא הקיסר הבלעדי בכל הנוגע לכיוון משחק ההגנה הגרמני (של כל הנבחרת!).

הוא מאפשר לשחקני ההגנה לשחק על קו השש-עשרה ולא בתוך רחבת החמש, שם כל שוער בעולם פגיע, תוך שהוא מקנה להם ביטחון מלא, כי במידה וישגו הוא יתקן את הנזק, לא בזינוק וירטואוזי, אלא ביציאה נבונה שתכסה את קצה הרחבה הקדמי. מבחינה זו קאן מזכיר בסגנונו את צ'ילאברט מפראגוואי (שאגב, עבר מונדיאל מזעזע) ואת בארתז של 98'. אבל קאן הנוכחי טוב מבארתז, הן כשוער והן כשחקן כדורגל. צ'ילאברט (של 98') בשיאו אינו נופל מקאן, אלא שבנבחרת כמו פראגוואי קשה היה לו להגיע לשלבים הגבוהים של הטורניר.

בהנחה שהגמר יהיה ברזילאי-גרמני (אם כי, אני מסרב להמר כאן. נו טוב, לטורקים יש מאצ' אפ מצויין מול ברזיל. אני מריח הפתעה) ותוך התעלמות ממה שקראתם בסוגריים זה עתה, צפוי לנו עימות בין "ההתקפה" הטובה בטורניר, לבין "ההגנה" הטובה בו.

הגנות, לרוב, בכל ענפי הספורט, נוטות לנצח במפגשים מסוג זה. אבל מכיוון שאוליבר קאן הוא עניין הרשימה הזו – הרי שהוא מרחק משחק אחד שבו הוא שומר על רשת נקייה, לא רק מקביעת שיא מדהים של שער בשבעה משחקים, אלא גם משני בונוסים מצורפים: האחד, מקום מובטח בהיסטוריה של הכדורגל הגרמני והעולמי. השני, הפיכת המונדיאל הזה, באופן רשמי, למונדיאל של אוליבר קאן. פשפשו בזיכרונכם ונסו להיזכר במונדיאל שמזוהה יותר מכל עם שוער. אז זהו, שההיסטוריה מתחילה מחדש ביום ראשון הבא.