אימת ההפסד מוחקת את חדוות הניצחון

החשש הזה, שמקנן אצלי כבר די הרבה זמן במהלך המונדיאל הנוכחי, החשש הזה הולך ומתגבר. בסופו של דבר, חברים, נראה לי שאין מנוס - במידה ותסריט הבלהות הזה אכן יתגשם וקוריאה תפגוש את טורקיה בגמר - מלהכתיר את המונדיאל הזה כמוזר, והתחושה היא שמשהו קרה למפעל הנהדר הזה, משהו שמשאיר, אצלי לפחות, טעם לא הכי טוב בפה.

ניקח, כדוגמא, את משחקי רבע הגמר של יום שבת. ראיתי את המשחקים בשידור ישיר בטלוויזיה של קרואטיה, בה שהיתי לצורך צפייה במשחק אינטרטוטו בין רייקה הקרואטית לסט. פטריק מאירלנד. סדר היום שלי היה כזה: 8:30 בבוקר – המשחק הראשון באותו יום, בין דרום קוריאה לספרד. 13:30 – המשחק השני, בין טורקיה לסנגל. ב-18:30 צפיתי במשחק האינטרטוטו. לא נעים לומר, אבל מבין שלושת המשחקים הללו, הכי נהניתי מהמשחק השלישי, שהסתיים בתוצאה 2:3 לזכות הקבוצה הקרואטית. ראיתי 5 שערים יפים, משחק כדורגל משוחרר ופתוח, כמעט ללא טקטיקות מרחיקות לכת, ואולי את הדבר שחסר לי יותר מכל בשני המשחקים הראשונים שראיתי באותו יום וזה המשחק המשוחרר - בכדי לנצח, לא בכדי לא להפסיד.

התופעה, שהחלה במשחקי שמינית הגמר של המונדיאל, חוזרת על עצמה גם ברבע הגמר וכולנו צריכים להתפלל שכאן זה נגמר. הנבחרות עולות למגרש בידיעה שהמטרה הבלעדית היא עליית השלב עצמה, ולא הדרך. קודם כל, נסגור שוב בהגנה, נצופף בקישור ואז נפתיע באיזו מתפרצת, נשמור על היתרון עד לסיום וננצח. או לחילופין, נחזיק ב-0:0 עד להארכה ואז, או בשער זהב או בפנדלים, הסיכוי הוא שווה וכך נצליח להעפיל שלב. כך עשתה גרמניה לארה"ב וכן קוריאה לספרד, טורקיה ליפן ודוגמאות נוספות לא חסרות.

המגמה הזאת, שאני חש אותה במהלך המשחקים האחרונים, בהחלט מציקה לי ונשאר לכולנו רק לקוות, שבסופו של דבר שני משחקי חצי הגמר יפצו אותנו על השבוע האחרון ויביאו איתם בשורה אחרת, של כדורגל כמו שאנחנו אוהבים והכי חשוב, לגמר קלאסי של ברזיל וגרמניה (בתקווה שהגרמנים ישתפרו).

כאב לי מאוד, אני חייב להודות, לראות את ספרד הולכת הביתה. אז נכון שספרד יכולה לבוא בטענות רק לעצמה כשלא הצליחה להפגין עליונות על נבחרת כמו דרום קוריאה, שאמנם היא מאוד אמביוזית והקהל הביתי דוחף אותה חזק, אך יחסית לאיכויות של ספרד, היא נבחרת בינונית. חסרונו של ראול היווה, לדעתי, את נקודת התורפה הכי רצינית של ספרד במשחק הזה, ועל אף השיפוט השערורייתי (לא רק במשחק הזה) ופסילת שני שערים חוקיים לספרד, הנבחרת הספרדית ללא ראול היתה פחות מפתיעה במשחק ההתקפה שלה וחסרה לה חוכמת המשחק של ראול, שבתנועות העומק שלו מבלבל ופותח הגנות שלמות.

המערך של קמאצ'ו, עם מוריינטס לבד בחוד וחמישה קשרים, היה מתאים בדיוק לגישת המשחק עליה דיברתי קודם לכן. במקום לשחק עם טריסטאן, או עם חלוץ אחר, ליד מוריינטס ובכך לשמור על השיטה והסגנון כפי ששיחקה ספרד במשחקים קודמים, קמאצ'ו בחר להודיע שהוא, כמו קוריאה, הולך קודם כל על לא להפסיד, ורק אחר כך לנסות לנצח. וזה מסוכן כשאתה משחק נגד הקהל, השיפוט וחבורה קוריאנית, שלא מפסיקה לרוץ לרגע. חבל לי על קסיאס הנפלא, על חואקין סאנצ'ז, שהוא כישרון ענק (החודש הקרוב יהיה הקשה בחייו, אבל זה יעבור) ועל שאר החברים הספרדים, שמשום מה לא מצליחים, כמו שכתבתי באחד הטורים הקודמים, ללכת עד הסוף עם הכישרון שלהם ותמיד משהו מתרחש, איזושהי תקלה, שמסלקת אותם מוקדם מהצפוי.

למרות שפינטזתי על גמר לטיני מעניין, עם הרבה סמבה מכאן ומטאדורים משם, נצטרך להסתפק במה שיש ולקוות שהגמר הקלאסי האפשרי, בין גרמניה לברזיל, יפצה אותנו על רגעים שבהם הכדורגל של המפתיעות לא תמיד ענה על הציפיות. נקווה לכך שנזכה לראות קרב בין קבוצה שחושבת ונושמת התקפה תוך שימוש בכישרון (ברזיל), ומנגד נייחל לכך שבגרמניה יחשבו קצת אחרת מאשר במשחק האחרון מול ארה"ב (תודה שלוחה לאוליבר קאן ולשופט), וינסו להשתמש קצת יותר בשחקנים המצויינים שיש להם בחלק הקדמי, כמו באלאק, שניידר וחבריהם.

אתם יודעים מה, במחשבה שניה, שלא ישתנו, וכך אולי נראה 0:5 לברזיל. גם מזה נהנה. בטוח.