סקולארי הפנים וברזיל בשלה לתואר

אופי המשחק של היום היה פחות או יותר ידוע וצפוי מראש. ברזיל, כמו ברזיל, מוכשרת בהרבה, מסוגלת לאלתר משהו כשמשהו משתבש או לא מצליח במשחק ההתקפה, ובסופו של דבר גם נהנית ממזל שכפי שכולנו כבר יודעים, הולך עם הטובים.

אנגליה, לעומת זאת, גם צפויה מאד והיום דווקא הפתיעה, אבל לרעה. התקשורת העולמית ורוח הקרב בבריטניה יצרו הרגשה שמדובר במאבק שווה כוחות, והאמת שגם אני באיזה שהוא מקום התחלתי להאמין שזה כך, אפילו שבתוך תוכי ידעתי שההבדלים בחומר השחקנים, בתפיסה ובמסורת גדולים בהרבה מכפי שהיו לפני המשחק.

נתחיל בסקולארי: המאמן הברזילאי הוכיח שהוא שונה במידה מסוימת מרוב המאמנים הקודמים שאימנו את ברזיל במונדיאלים קודמים. שם ברזיל רצה היטב, ניצחה בשלבים המוקדמים ונראתה מאד בטוחה בעצמה עד שהגיע משחק מפתח כלשהו (כמו זה של היום). אז היו המאמנים של ברזיל נשארים באותה דרך ובאותו הרכב, והיו הולכים שולל אחר האשליה שזה כבר יבוא לבד, כי זה הלך טוב עד אותו רגע. זו הייתה הטעות הגדולה שלהם], שבגללה ברזיל לא הייתה אלופת עולם במשך הרבה מאד זמן. גם במונדיאל הקודם, תוצאת הגמר יכלה להיות אחרת אילו היה המאמן דאז, זגאלו, מפתיע ומשנה משהו מהמשחק הרגיל של ברזיל, ומנסה לשחק על התואר ולא על מה שיגידו לאחר מכן.

סקולארי הוכיח היום שהוא הבין והפנים את הטעות של קודמיו. הוא הימר נכון כשהוציא את ז'וניניו מההרכב הסופר-התקפי שניצח את בלגיה 0:2, והכניס במקומו שחקן הגנתי יותר בדמותו של קלברסון, כדי שיעזור לג'ילברטו סילבה במרכז השדה כשברזיל צריכה להתגונן, ומצד שני יאפשר לרוברטו קרלוס לתקוף בצורה חופשית, כשהוא יודע שתמיד תהיה סגירה על ידי שני הקשרים, דבר שז'וניניו לא היה מסוגל לעשות בגלל אופיו ההתקפי.

ההחלטה של סקולארי, מעבר להיבט הטקטי המקצועי, היתה גם הצהרת כוונות ברורה: "אני לא פראייר. אני לא אשחק לידיים של האנגלים, לא אתקוף עם שבעה שחקנים בכל התקפה ואחשוף בכך את ההגנה הלא בטוחה של ברזיל למתפרצות של אואן והסקי. אני משחק כדי לעלות לחצי הגמר ויהי מה". סקולארי הבין שבשביל לנצח את האנגלים צריך לשחק חכם, ולא רק וירטואוזי.

סקולארי הבין שרונאלדו, ריבאלדו, ורנאלדיניו, עם תוספת של קאפו ורוברטו קרלוס, הם כלים התקפיים מספיקים להתקפות מסודרות, ואפשר לוותר על שחקן התקפי נוסף (ז'וניניו), ובמקומו להכניס קצת יותר כוח למרכז השדה ובעיקר ביטחון להגנה בידיעה שיש קו הגנה קדמי לפני ששלושת הבלמים - אדמילסון, רוקה ג'וניור ולוסיו - מוצאים את עצמם בקו האש.

ואכן, אפשר היה לראות שלמרות השער המקרי שאנגליה כבשה, לאחר טעות קשה ונוראית של לוסיו, ברזיל המשיכה לשחק בביטחון והרגישה שהיא לא נלחצת ושאם קצת סבלנות היא תצליח לכבוש את שער השוויון, כי הרי אין מצב שההגנה האנגלית לא תטעה אפילו פעם אחת. השער של ריבאלדו הגיע לאחר מבצע אישי של רונאלדיניו, מה שחיזק את ההרגשה שהשינוי של סקולארי היה מוצלח.

אנגליה היתה מאד שבלונית גם לאחר השוויון והתקשתה לייצר מהלכים מתוחכמים שיפתיעו את ברזיל, וזאת מהסיבה הפשוטה שאואן והסקי לא יכולים לסדר לעצמם מספיק מצבים לבד, ולאנגליה אין את השחקן היצירתי במרכז השדה שיעשה עבורה את העבודה הזאת, גם לא בקהאם שהיה יותר מדי באגף ימין, וגם נסגר היטב על ידי רוברטו קרלוס בעזרה לסירוגין של הקשרים האחוריים.

שער הניצחון, שהובקע אמנם מטעות של סימן, עשה צדק גדול במשחק הזה מכיוון שראינו בבירור שגם לאחר ההרחקה של רונאלדיניו, אנגליה לא הייתה מסוגלת להשפיע על המשחק או להטות אותו לטובתה על ידי יצירת מצבים מסוכנים ליד השער של מרקוס, ואיפשרה לברזיל להתגונן בקלות ולמשוך את המשחק עד לסיום בגארבג' טיים.

לסיכום, אפשר לומר בוודאות שברזיל בשלה מאד לדעתי לזכות הפעם בתואר ולו רק מהסיבה שהיא הנבחרת היחידה בכל המונדיאל הזה שהשיגה תוצאות טובות בעקביות, לאורך כל הדרך, גם אם לפעמים אפשר להתלונן על הרמה והאיכות. אני מקווה שלפינאלה של המונדיאל המשוגע הזה נקבל תסריט שבו ברזיל תפגוש את סנגל בחצי הגמר ותנצח, וספרד תעבור את קוריאה הנחמדה ותעיף את גרמניה הנוראית. ואז לפחות נקבל גמר שבו שתי הנבחרות רוצות ומסוגלות להציג את הכדורגל שאנחנו אוהבים.