מגיע להם

צרפת, ארגנטינה, פורטוגל, איטליה. כולן (היו) גדולות, כולן (היו) מועמדות, כולן עפו הביתה לפני שהספיקו להגיד "אינמוטו". ואתם יודעים מה? מגיע להם! מגיע להם, כי מי שלא משחק כדורגל פשוט לא מגיע לו לנצח. נמאס כבר מהנבחרות ה"גדולות" שמבקיעות גול ואחר-כך סוגרות את המשחק. אחד אפס קטן מספיק לעלות, אז בשביל מה להתאמץ. בואו נשמור כוחות לגמר.

צרפת חשבה שהשם שלה לבדו יביא את הגביע – ועלתה על המטוס הראשון לפריז, עוד לפני שהספיקו לאבק את הגביע. ארגנטינה וביאלסה עשו הכל חוץ מלשחק כדורגל - ובואנוס איירס חזרה מהר מהצפוי לשגרת היום הקשה. פורטוגל התחילו להתמסר ביניהם על קו האמצע כבר מהדקה ה-35, כי מספיק להם תיקו - אבל הקוריאנים חשבו על המקום הראשון. איטליה חשבה על ספרד כבר מהדקה ה-20 – כנראה שהם לא ראו את המשחק האחרון של פורטוגל.

הבעיה של הנבחרות האלה היא שהמאמנים שלהם הגיעו ליפן ודרום קוריאה עם מחשבון כיס. כבר לאחר ההגרלה של הבתים הם התחילו לחשב כמה הם צריכים להשקיע כאן, וכמה נקודות יספיקו להם שם, ואיך שתיקו מאופס מול דרום קוריאה שווה לפחות רבע גמר. מה שהם לא לקחו בחשבון זה את התכניות של הקבוצה היריבה. תקראו לזה יהירות, תקראו לזה מיושן, תקראו לזה טפשות – אני קורא לזה עלבון לספורט האהוב כל-כך.

לארבעת אלופות העולם בפוטנציה יש לא מעט אוהדים ברחבי העולם, שלדעתי מאוכזבים הרבה יותר מהשחקנים עצמם. אבל אם נשאיר את הלב בצד, רק לשניה, ונסתכל על התמונה הכללית, נבין כי מה שקורה במונדיאל 2002 הוא טוב לכדורגל. המונדיאל הזה, על שלל ההפתעות שלו, הוא תעודת כבוד לכדורגל האמיתי. לדבר הזה בדיוק התכוונו כשהמציאו את המשחק הזה.

אפשר בכיף להוסיף לרשימה גם את ספרד, שרק בנס שרדה את המשחק מול אירלנד. רק נבחרת אחת ממשיכה להצליח עם הנוסחה הותיקה והלא אטרקטיבית שלה – גרמניה. הם הצליחו להטעות אותנו עם השמינייה במשחק הראשון, אבל רק לזמן קצר.

האוריגמי שהיפנים והקוריאנים עשו מנייר התחזיות של האירופים אמור לפתוח עידן חדש בכדורגל. השאלה אם לאמר, טראפטוני ושאר הלוזרים במונדיאל הזה מספיק פתוחים בשביל להבין שטעו. השאלה היותר גדולה היא כמה זמן יחזיק מעמד הקסם של אפריקה והמזרח הרחוק.