אריבה דרצ'י איטליה, תחזיקי מעמד

זה קשה, וזה הולך ונעשה עוד יותר קשה מרגע לרגע, מיורו ליורו, ממונדיאל למונדיאל. זו הסיבה העיקרית שהחלטתי לשים לזה סוף, ומכיוון שאת זו שלימדת אותי כבוד בכדורגל מהו, רגע לפני שאנחנו נפרדים, ישנם כמה דברים שצריכים להיאמר.

זה לא ההפסד לקוריאנית שגרם לזה. הוא רק הדגיש את זה, הוא היה הקש ששבר את הלב הדואב. המשחק היום, מהפתיחה ועד שער הזהב, מראה כמה את כבר לא אותה אחת שהתאהבתי בה. פעם היית נלחמת על כל כדור ברחבה, השליטה האווירית הייתה שלך באופן בלעדי מול גרמנים, אנגלים והולנדים ורק המחשבה עלייך גרמה לי להסתובב ברחוב בראש מורם. והיום? היום את נכנעת למטר וחצי (ועוד 27 ס"מ, אבל אל תהיו קטנוניים). מטר וחצי ששלח אותך הביתה מוקדם מדי בפעם המי יודע כמה שלך. מטר וחצי של נחישות ואהבה למשחק, מונחים שאת משמעותם, כך נראה, שכחת כבר מזמן.

פעם הכדורגל שלך נראה כמו הקרבות של רוקי. בלי הרבה ברק, אבל עם הרבה נחישות ונשמה וים של גאווה. היום מהללים כולם את שפע כשרונך, אבל לאן נעלמה האהבה ההיא לכדור, השמחה כשהוא נכנס לרשת, הדחף לנצח? בזמן שהפכת להיות הבדיחה הקבועה של כל טורניר חשוב, אני ישבתי בצד וריחמתי עלייך. ריחמתי על עצמי. היום, פעור פה, פשוט התביישתי בך. פתאום הבנתי שזה לא את, זה אני. זה אני זה שלא הבין כמה את לא ראויה. בכל מונדיאל ידעת לאכזב מחדש, וכל פעם, איכשהו, הצלחת לשכנע שזה לא בגללך, אלה הפנדלים האכזריים, או השופט או שער הזהב או אלוהים יודע מה. די.

היום אני עוזב אותך, ואם זה מנחם אותך – לא שמגיעים לך ניחומים – דעי לך שאני עושה את זה מאותה סיבה ששבתה אותי ברשתך. פשוט מצאתי לי מישהי אחרת שגורמת לי להרגיש את מה שאת גרמת לי להרגיש אז, מישהי שמתלהבת מהמשחק בגלל המשחק ולא בגלל הפוזה שסביבו, מישהי שאולי אפילו יהיה לי כיף לאהוב. את, ואת זה אף אחד לא ייקח ממך, אחת הסיבות בגללן התחלתי לאהוב כדורגל, אבל התחושה הזאת, שנולדה מזמן, הפכה לידיעה ברורה, ידיעה שאם נשאר ביחד, אני אתחיל לשנוא אותך. וזה, עם כל הצער והכעס, אני לא רוצה שיקרה. היית ותמיד תישארי אהבתי הראשונה, אך מסתבר שגם לא האחרונה. אריבה דרצ'י איטליה, תחזיקי מעמד.