גולף: טייגר וודס זכה באליפות ארה"ב הפתוחה

מי שרוצה להמשיך לטעון שלאמריקאים יש בעיה מסוימת בראש, יוכל בכל זאת למצוא ראיה מסוימת בעובדה הבאה: מספר האנשים בארה"ב, שבכלל מתעניינים במסעה המרשים והמפתיע של נבחרת ארה"ב במעלה המונדיאל, הוא כאין וכאפס בהשוואה למספר האנשים שעוקבים בדריכות ובקנאות אחרי מסעו של אחד, טייגר וודס, אחרי תואר שחקן הגולף הגדול ביותר בהיסטוריה.

גולף זה המשחק הזה שבו זקנים מרביצים לכדורים קטנים עם מקלות ההליכה שלהם ומנסים להכניס אותם לחורים. בין חור לחור יש להם כמה ילדים שיסחבו להם את המקלות, שלא יתעייפו חס וחלילה.

טוב, כמובן שזו שטות, נבערת רק קצת פחות מהשטויות שהרבה אמריקאים אומרים על כדורגל. הגולפאים הבכירים הם בהחלט אתלטים שפיתחו מיומנות גופנית מדהימה (אם כי בתחום צר מאד). אבל מחוץ לארה"ב הרבה מאד אנשים, כולל החתום מעלה, מתקשים להבין איך הפך ספורט, שהוא בעיקרו תירוץ טוב לבלות אחר צהריים בחיק הטבע ולשתות בשעות ביום, לספורט צפייה שמושך פי מאה יותר דולרים של מפרסמים מאשר המשחק היפה והאהוב בעולם.

זו בעיה שלנו. העובדה היא שהרבה יותר אנשים בארה"ב מדברים היום על כך שטייגר וודס רמס את כל מתחריו באליפות ארה"ב הפתוחה, במסלול השחור בבת'פייג', לונג איילנד, ועדיין רודף אחרי ה"גראנד סלאם" של הגולף – זכייה בארבעת הטורנירים הגדולים: טורניר המאסטרס, האליפויות הפתוחות של ארה"ב ובריטניה, ואליפות ה-PGA.

וודס השלים את הזכייה כשסיים ארבעה סיבובים של 18 חורים, במסלול הארוך ביותר שנקבע אי פעם לאליפות ארה"ב הפתוחה, ב-277 חבטות, פחות מה"פאר", הממוצע למגרש שנקבע על דעת גדולים. הוא היה היחיד שמאזנו בתום ארבעת הסיבובים ירד מהממוצע למסלול.

אז את החצי הראשון של הגראנד סלאם כבר יש לו אחרי שאליפות ארה"ב הפתוחה, שהוכתרה ל"אליפות של העם" בגלל שנערכה לראשונה בהיסטוריה במסלול ציבורי (ולא בקאנטרי קלאב פרטי), הפכה להצגה של איש אחד בשם טייגר, אחרי שאת המאסטרס הוא לקח עוד באפריל, במידה די דומה של דמיננטיות.

למי שצריך הסבר, טייגר וודס הוא המייקל ג'ורדן של הגולף. רבע שחור דומיננטי, רבע לבן, רבע תאילנדי ורבע אינדיאני (אמריקאי יליד, כמו שאומרים בארץ הפולטיקלי קורקט). העובדה הזו לבדה הופכת אותו לסלבריטאי בארץ עם אובססיה קשה לגזע. אבל מעבר לזה, וודס הוא בהחלט גולפאי ברמה שמעולם לא נראתה, ואיש בגילו (כולה 26) מעולם לא התקרב לכמות התארים שלו ולתדירות שבה הוא זוכה בהם.

האיש מפרסם מוצרים במיליוני דולרים רבים בשנה, וגם הסכומים בהם הוא זוכה בטורנירים הם לא כסף קטן - הזכייה בארה"ב הפתוחה הכניסה לו דמי כיס בסך מיליון דולר. אלוף וימבלדון, בתור השוואה, מקבל 600 אלף.

וודס מזכיר את האחיות ויליאמס בכך שמגיל צעיר החליט אביו שהספורט, הגולף במקרה זה, יהפוך אותו למלך העולם, ויישם את ההחלטה בעקביות ובשיטתיות. את התוצאות אתם רואים לבד. וודס בעצם כבר לקח גראנד סלאם – את כל ארבעת הטורנירים הגדולים ברציפות – אבל לא באותה שנה בלוח. זה היה לפני שנה.

השנה הוא רוצה להוריד גם את הכוכבית הקטנה הזו. ואם תחשבו על זה שעברו שלושים שנה מאז החזיק מישהו במאסטרס ובארה"ב הפתוחה באותה שנה, אז תבינו עד כמה גדולה שליטתו של וודס בענף. לאיש ההוא קוראים ג'ק ניקלאוס והוא האלוהים הזקן של הענף, משהו כמו וילט צ'מברליין או פלה. גם הוא חושב שמעולם לא היה משהו כמו וודס, והאמריקאים מסכימים. לחלק גדול מהם אפילו אכפת מזה.