לכל האנשים שמטפחים שנאה לארצות הברית כחלק מהזהות, כפוזה של נאורות או אינטלקטואליה או אנינות טעם, לכל מי שמעקם את האף ואומר "מי אלה ארצות הברית? מה להם ולכדורגל? גם פה נצטרך לסבול אותם?" לכל אלה יש לי רק דבר אחד להגיד: שבו בלול.
האמריקאים חובבי הכדורגל הכריזו כבר לפני תחילת העשור הקודם על כוונתם לשלב את ארצם בכדורגל העולמי, לבנות את הספורט בארץ האפשרויות ולתפוס את המקום הראוי להם גם בתחום זה. למה חשבתם שאנחנו צוחקים? (בתור אחד שנולד שם, ובילה שם בערך חצי מהחיים שלו, אני מרשה לעצמי להגיד "אנחנו"). למה לא לקחתם אותנו ברצינות? בגלל ש"לאמריקאים לא אכפת מכדורגל"? שטויות. ארה"ב היא ארץ גדולה ורבת אוכלוסין. יש המון אמריקאים, ומספיק שיש חלק קטן יחסית שכן אכפת לו, אפילו אם הרוב ממשיך ומתעקש להתעלם בעקביות מהספורט המוזר הזה, כדי להוות איום על הגאות שבארצות המשחק היפה.
רוב האמריקאים אפילו לא יודעים שקיים אירוע בשם טור דה פראנס. זה לא הפריע לגרג למונד וללאנס ארמסטרונג לחלוק חמש אליפויות במונדיאל של האופניים. לפני 22 שנה, כשהוקי היה ספורט זניח של משוגעים לדבר בלבד, זכתה נבחרת ארה"ב בהוקי קרח במדלית הזהב האולימפית לאחר ניצחון דמיוני לחלוטין על ברה"מ, במשחק שכונה "הנס על הקרח". היום ארה"ב היא אחת המועמדות הקבועות (גם אם לא בהכרח המובילה) לזכייה בכל טורניר חשוב. בשנות השבעים ותחילת השמונים אף אחד לא ספר את ארה"ב בהתעמלות קרקע, עד שנמצאו מספיק אמריקאים שזה היה חשוב להם, והם לא נחו עד שהם ראו את מרי לו רטון ואת קרי סטרוג לוקחות זהב אולימפי. למה בעצם חשבתם שפה זה יהיה שונה?
ב-1990 חזרה ארה"ב למונדיאל אחרי היעדרות בת ארבעים שנה, שנתיים אחרי שפיפ"א קיבלה החלטה שנראתה תמוהה במיוחד והעניקה את אירוח המונדיאל לארץ הבייסבול, הפוטבול והמג'יק אנד מייקל שואו. אז למרות שהופעתה במונדיאל 90' לא הייתה מרשימה (כמו כל המונדיאל העלוב ההוא), הרי שעצם העפלתה מהמוקדמות, הרגיעה במשהו את כל הטענות שאין שום קשר בין אמריקאים לכדורגל ושזו שערוריה לתת להם לארח את הבמה היוקרתית ביותר של המשחק.
ב-94' לא נאלצנו להעפיל למונדיאל, כי אירחנו את הטורניר (בהצלחה מסחררת, אם יורשה לי להזכיר, הן מבחינה ארגונית והן מבחינת כדורגל). עלינו לשלב הבא אחרי ניצחון סנסציוני על קולומביה החזקה (את תיאוריות הקונספירציה אתם בהחלט מוזמנים לשלוח לי, שיהיה לי משהו משעשע לקרוא), והקשינו על האלופה העתידית ברזיל יותר מכל נבחרת עד הגמר מול איטליה. שנה אחרי ההצלחה הזו, השתתפנו בקופה אמריקה כנבחרת אורחת והגענו עד חצי הגמר, כולל ניצחון 0:3 על ארגנטינה בשלב המוקדם.
אבל ב-98', למרות ששוב העפלנו, עשינו בושות והפסדנו את כל המשחקים שלנו - קיבלנו בראש מגרמניה (טבעי), מיוגוסלביה המוכשרת (מובן) ומאירן, שלמרות כישרון שחקניה הייתה עבור האמריקאים בעיקר חומר לבדיחות (כואב). יותר מדי אנשים הוציאו את השד האנטי-אמריקאי מהבקבוק ונשמו לרווחה על שלפחות מקום אחד נותר טהור מהיאנקים המעצבנים האלה.
עבדנו עליכם. כשאמריקאים מחליטים, אמריקאים עושים. ואם יש כישלונות בדרך? אנחנו לא מתאבדים, כמו שעושים במדינות מסוימות במרחב, ולא הורגים את האשמים, כמו במדינות אחרות. אנחנו מפיקים לקחים, מבצעים את השינויים הדרושים ומנסים שוב. ושוב ושוב ושוב, עד שזה עובד.
אז המאמן הקודם סטיב פיליפס הלך הביתה, למרות ההצגות היפות בקופה אמריקה, ובמקומו בא ברוס ארינה, האיש שהפך את די.סי. יונייטד לאימפריה הראשונה של ה-MLS (הליגה המקצוענית בארה"ב, לאלה מכם שמעקמים את האף ושואלים מה זה). הוא עשה את זה לא עם כוכבי-על מיובאים, כמו קרלוס ואלדרמה ורוברטו דונאדוני האלוהי (ששיחקו בקבוצות אחרות ולא לקחו אליפות), אלא עם שחקנים מוכשרים ולא מוכרים במיוחד מדרום אמריקה, שהפכו לכוכבי על בזכות הצטיינותם תחת שרביטו של ארינה. שחקנים כמו מרקו אצ'ברי מבוליביה, שכונה "אל דיאבלו" בזכות ערמומיותו, שליטתו ופריצותיו המסחררות, בן ארצו חיימי מורנו וראול דיאז ארסה מאל סלבאדור. ברוס ארינה מבין בכישרון.
ארינה הבין עוד שני דברים:
1. למרות שעדיין לא גדל בארה"ב דור של להטוטנים ברמה גבוהה (מה שאבי רצון, שיהיה בריא, אוהב לכנות "פנטסיסטים"), זה לא אומר שאי אפשר לשחק כדורגל יצירתי ותוקף.
2. למרות האהבה לכדורגל התוקף, מי שרוצה לשחק עם הגדולים, כדאי שילמד מהם גם את הדברים הפחות מגניבים, ייפטר מהנאיביות וילמד לבצע תוכנית משחק מוכוונת-מטרה. כדורגל הוא אולי משחק פשוט, אבל זה לא אומר שלא צריך לחשוב.
ארה"ב לא ניצחה את מכסיקו כי היא שיחקה כדורגל נטו טוב יותר. היא ניצחה כי היא הכתיבה את הקצב המתאים לה, השיגה את יעדיה הטקטיים, העלימה את שחקני המפתח של היריב, התגוננה במיומנות וניצלה אחוז מדהים של ההזדמנויות שלה. קוראים לזה כדורגל יעיל. אחרי ההתקדמות בטכניקה, ובהבנה הטקטית הבסיסית, הגיעה גם ההצלחה במבחן על התחומים האלה. ניצחון כזה מוכיח בגרות והתקדמות יותר מ-36 הדקות המדהימות נגד פורטוגל לפני כשבועיים. והתבוסה לפולין? Shit happens כמו שאומרים. גם לצרפת זה קרה, וגם לפורטוגל. ההבדל הוא שאנחנו עדיין פה.
ב-1990 היה למאמן ארה"ב קושי רציני למצוא 22 שחקנים ברמה קרובה לסבירה לקחת למונדיאל. היום הוא נאלץ להשאיר בבית כמות שווה של שחקנים מצוינים, שיכולים למצוא מקום בהרבה נבחרות אחרות. ב-1998 הייתה ארה"ב של היום מקבלת ממכסיקו של היום (על כל חולשתה) שתי חתיכות לפחות. היום היא שלטה בקצב המשחק מתוך הבונקר ונתנה שתי חתיכות. היום ארה"ב מדהימה את העולם ואת עצמה בעלייה לרבע הגמר. בעוד 12 שנה זה יהיה צעד אחד או שניים לפני מה שיתקבל כהישג ראוי.
כבר עשרים שנה שהכדורגל בארה"ב פורח. כדורגל הוא הספורט בו משתתפים יותר ילדים עד גיל 14 מאשר כל ספורט אחר. אתם יכולים לספר לעצמכם עד מחר שלעולם לא יהיה כדורגל בארה"ב כי הוא לא מתאים לטלוויזיה, כי הוא לעולם לא יעקוף את
אנחנו על המפה, ואנחנו נשארים במפה
רחביה ברמן
17.6.2002 / 14:18