זו כבר אפילו לא יוהרה, או זחיחות דעת מהסוג הילדותי. התדהמה ("אחת ההפתעות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת", "שיא השיאים") בה קיבל רמי וייץ את הניצחון האמריקאי על מקסיקו, מעידה, ככל הנראה, על בעיה קשה בהפנמת עובדות. העובדה הראשונה היא שארה"ב גוברת על מקסיקו באופן מתמשך זה עשור שנים, במרבית המפגשים הרשמיים ביניהן. אפשר שוייץ לא התעדכן בתוצאות בבית המוקדמות האמריקאי, אולם כבר שם גברה ארה"ב על מקסיקו, מבלי שעולם הכדורגל יחסיר פעימה.
העובדה השניה היא כי מקסיקו עצמה, עם כל הכתרים התמוהים שנקשרו לראשה, לא הציגה יכולת מרשימה בשלב הבתים, להוציא התיקו הדחוק מול איטליה בשיא חולשתה. אף תצוגת כדורגל מקסיקאית במונדיאל לא הייתה צריכה ליצור את הרושם כאילו מדובר במועמדת טבעית, בוודאי לא ודאית, לשלב רבע הגמר. אם במושגים של "טוב לכדורגל" עסקינן, הרי שגם אילו מקסיקו הייתה מעפילה לשלב רבע הגמר, היה מדובר ביום עגום למדי עבור שוחרי הכדורגל "היפה". ויעיד על כך המשחק המביש ששיחקה.
העובדה השלישית היא שהמקסיקאים, בחצי השעה האחרונה של המשחק, נראו כמו חבורת עברייני אלימות שלא טופלו לפני השחרור. לפחות שלושה אדומים הגיעו להם על ההתנכלויות הפרועות, המכוונות והבוטות בשקיפותן. באיזשהו שלב, לאחר תיקול ביניהם, הבלם האמריקאי מסטרואני, הרכין ראשו, סוכך עליו בידיו וחיכה לכאפה מבלאנקו. על הכניסות הישירות לרגליו של קובי ג'ונס, כולל דריכות מכוערות לאחר סיום התיקול, לא הגיבו פריירה, קלינגר, ובוודאי לא וייץ כולם עדיין המומים מהמכה ליופיו של הכדורגל, או כל קשקוש אחר, שספג העולם עם ניצחונה של ארה"ב.
אף לא מילה על ההכנה הטקטית המעולה שביצע ברוס ארינה, המאמן, על המערך המתגונן הגמיש שהעמיד מול המקסיקנים. אף לא מילה על סאנה, המגן הימני שהפליא מהאגף שלו. אף לא מילה על קלאודיו ריינה, שניהל את המשחק כמו שבלנקו ולונה יכולים רק לחלום בחלום הליל. אף לא מילה על דונובן המצויין, החד והמסוכן, רב המחץ והתכליתי, שבתנועה אלכסונית הביך פעם אחר פעם את ההגנה הירוקה. מילה טובה הייתה להם רק על פרידל, הפנים המוכרות היחידות בהרכב האמריקאי (שוער ליברפול לשעבר), כאילו הוא הסיבה לעלייתה של ארה"ב. והרי המקסיקנים לא הגיעו ולו למצב אחד מסוכן ליד שערו, לא? ומי אשם בכך? בוודאי לא האמריקאים. הם הגיעו רק כדי לקלקל לרמי והחבר'ה את החגיגה. אל תשלחו שדר למשחק בין גרמניה לארה"ב, זה יעלה לכם בבריאות. לא חבל?
סערה בכוס איזוסטאר
נו, אז לואיס פיגו פנה לבלם הקוריאני והציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה, "אחי, בוא נסגור על תיקו. זו תוצאה טובה לשנינו". מכאן ועד לקשירת השרוכים ברחבה של ויטור באייה המרחק עדיין גדול.
אם יורשה, מספר טיעוני הגנה בעניין, לטובת פיגו. נפתח בסימן שאלה גדול: באיזו שפה שוחחו פיגו ולי יונג פו? יצא לי להאזין פעם לפיגו מתראיין באנגלית, והאנגלית שלו גורמת לג'ובאני רוסו להישמע כמרצה באוקספורד. הכצעקתה? האם, אמנם, הבין הבלם הקוריאני את תורת הסיכויים וההסתברות המתמטית, כפי שהציג פיגו באנגלית? (והוא הרי דובר רק קוריאנית. ואנגלית איננה שפה שלומדים בקוריאה בבתי הספר, וממילא כל הסרטים והסדרות מדובבים לשפת המקום) טענה ראשונה לחפותו של פיגו: לי יונג פו לא הבין. הוא פשוט לא הבין. פיגו ניסה להסדיר אתו חילופי חולצות בסיום המשחק. "תן אחד קבל אחד", הוא הציע לקוריאני. מכאן ועד להצעה לתיקו, המרחק גדול.
טענה שניה לחפותו של פיגו: טראש טוק. כל ילד בשכונה עוסק בכך, אפילו מייקל ג'ורדן לא מסיים משחק בלי להציע לשחקני הקבוצה היריבה, "מה דעתכם שנסגור על ניצחון שלנו בפחות מעשרים נקודות?" מפולת בבנקי ההימורים בעולם? לא ממש. טראש טוק. חלק מ"יופיו של הספורט", כמו שאופנתי מאוד היום להתבטא. ובמקרה הכי גרוע, כדאי שיטען פיגו לל"פ, לוחמה פסיכולוגית. "אנחנו הולכים לקרוע לכם את הצורה. מה דעתכם לסגור במקום זה על תיקו, במקום?" (אולי) אמר פיגו לקוריאני הנבוך מעצם המפגש עם השחקן הגדול. סערה בפיפ"א? בקושי.
טענה שלישית להגנתו של פיגו, אם יתבקש להעיד בפני מוסדות המשמעת של פיפ"א, תהיה, "צעקתי לחברים, "אנחנו צריכים תיקו! רק תיקו, כדי להעפיל! מה אתם אומרים? נלך על זה? משחקים על תיקו?" הקוריאני, שעבר במקום במקרה, לא רק שעבר בעצמו על חוקי הג'נטלמניות הספורטיבית, כשהאזין לשיחה דיסקרטית של הפורטוגלים, אלא גם נתקף בגבהות רוח, והיה משוכנע כי מישהו פנה אליו.
קשקוש, רבותיי, קשקוש בלבוש.