הפתיחות של אריקסון, הגדולה של בקהאם

יפאן, ניאיגאטה

גארת' סאות'גייט אומר שזו נבחרת אנגליה הטובה ביותר שהוא היה בה. והוא בנבחרת כעשר שנים. "יש משהו רגוע בנבחרת הזאת, למרות שהיא מאוד צעירה. אולי זה בקהאם. הוא המנהיג של הקבוצה, אבל הוא אף פעם לא מדבר אלינו כראש קבוצה. רק עושה את הדברים שלו".

השקט הזה נמצא גם מחוץ למגרש. סאות'גייט יודע על הפראנויה האנגלית ממזון אקזוטי מאז הרעלת הקיבה של גורדון בנקס במקסיקו 1970. "יש לנו את הטבח שלנו פה, אבל אנחנו נהנים קצת גם מהאוכל המקומי. אוכלים קצת סושי ודברים כאלו".

"זה נחמד להיות נבחרת כל כך אהודה כאן", משווה פול סקולס בין היחס לאנגליה ביפאן ליחס שהיא לעתים נתקלת בו ברחבי אירופה. מלכת אנגליה היתה בוודאי נרגשת לשמוע את ההמנון המייחל לבריאותה מושר על ידי כל הרבה יפנים צעירים בניאיגאטה. ויותר מכל היא צריכה להודות על כך לנתין בשם דיוויד בקהאם. מראה הפרצוף שלו על המסך הגדול בזמן ההמנונים גורם לברק של הבהובי מצלמות באיצטדיון ולשאגה שלרגע משקיטה אפילו את ההמנון. מזג האוויר התערב גם הוא לטובה. אחרי הכבשן באוסאקה, קיווה בקהאם לערב קריר בניאיגאטה וקיבל הרבה יותר: הגשם הפך את המשטח לחלקלק ואת ההקשתות הארוכות שלו להרבה יותר מסובכות לנטרול. בדקה ה-44 הקהל האנגלי כבר יכול היה לשיר לדנים "האם אתם סקוטלנד במסווה?".

לעתים מתעוררת השאלה בין מומחים וסתם מתעניינים בכדורגל, האם בקהאם ראוי להיקרא שחקן גדול באמת, לאור שליטה די בינונית שלו בכדור ומגוון פעולות יחסית קטן שהוא מבצע. לדנים היה את הכדור אתמול יותר מ-60% מזמן המשחק, אבל אנגליה הגיע להרבה יותר הזדמנויות. כי בזכות בקהאם היא מעבירה את הכדור מהר מכל נבחרת אחרת לאזורים שהיא רוצה בו.

ובעוד רוב האנגלים נזהרים בלשונם ואומרים "בלגיה או ברזיל", טורד גריפ, העוזר הקרוב ביותר לאריקסון מדבר ישירות: "ב-1994 (גריפ עבד אז עם נבחרת שבדיה), כשהגענו עם שבדיה לחצי הגמר, לא היה לנו באמת סיכוי מול ברזיל. לא יכולנו בכלל להוציא מהם את הכדור". עם הנבחרת הזו הוא מרגיש שהדברים שונים. מי שנותן לו הרבה מהאמונה הזו הם המגינים - אשלי קול ודני מילס. הם לא נכנעים למהירות באגפים.

הוא מדבר על התענוג לעבוד בנבחרת אנגליה בתוך צוות של חמישה מאמנים. "עד לפני כמה שנים, היה רק מאמן מומחה אחד בכדורגל - מאמן שוערים. אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לכיוון של הפוטבול האמריקאי. שם יש מאמנים לכל תפקיד. זה צריך להיות ככה גם בכדורגל. סוון התחיל עם זה באיטליה. אפילו שיתפנו אז פעם אנשים שעבדו בכדורעף. זה אריקסון, יש לו פתיחות רעיונית גדולה".

סיכום ביניים לאליפות הזו הופך מיותר לגמרי כששני שחקנים, אחד ממכסיקו ואחד מדרום קוריאה, מסכמים את העניין יותר טוב. חארד בורגטי עלה לכדור גובה, שהגיע אחרי כ-20 מסירות מכסיקניות רצופות עם פאולו מאלדיני, כשמאחוריהם עומד ג'יאנלוקה בופון בשער איטליה. מאלדיני ובופון הם מיתולוגיה של הגנה. בורגטי הראה מה הוא חושב על המיתולגיה הזו. הוא עשה את הדבר האחרון שמאלדיני ציפה לו. לא הוריד את הכדור אחורה לפי תורת הפיבוט האירופי, אלא הסיט אותו עם הראש באלגנטיות חצופה לפינה של בופון הנטוע.

יום אחר כך מקבל פארק ג'י-סונג את הכדור בזווית קשה מהשער הפורטוגזי. גם על פארק ג'י-סונג שמעו מעטים באירופה, למרות שקוריאה, כמו מכסיקו, היא משתתפת די קבועה בגביעי העולם. אבל פארק ג'י-סונג הבהיר שהפעם הוא לא כאן בשביל להשתתף. הזווית היתה קשה אז הוא הקפיץ כדור מרגל לרגל מעל סרג'יו קונססאו, ואז שלח טיל בין הרגליים של ויטור באייה, עוד פיסת מיתולוגיה אירופאית, והעיף את פורטוגל.

הכדורגל האירופי לא גמור. 9 מ-16 העולות הן מאירופה. זה המספר הנמוך ביותר בשמינית הגמר מאז ומעולם, אבל עדיין מצביע על דומיננטיות. ובכל זאת, הכדורגל האירופי איבד את הכבוד שפעם היה מכריע משחקים עוד ביציאה מחדר ההלבשה. לפני שמונה שנים במונדיאל בארצות הברית הקוריאנים התבצרו וכמעט כל בעיטה שלהם היתה ממרחק כדי להספיק לחזור להגנה. זה נגמר, קבוצות כדורגל כבר לא מפסידות לשמות.

כשפארק ג'י-סונג מבקיע את השער כל האנשים במסעדה של מיסטר הואנג, שצופים במשחק בטלוויזיה 20 אינץ' מתפרצת בשאגות. וכך גם הרבה מהמסעדות הפשוטות באותה סימטה. האנשים במקום הם בעיקר קוריאנים, דור שני או שלישי ביפן. המסעדה נמצאת בטסורוהאשי, האזור הקוריאני של אוסאקה. אזור בו חבויים כמה מהסיפורים הכואבים ביותר של הטרגדיה הקוריאנית.

טסורוהאשי נמצאת במקום לא טוב באוסאקה. רחוב המסעדות והחנויות הקוריאניות נמצא מתחת להצטלבות מסילות ברזל, כשהרכבות קוטעות ברעש מחריש את הצליל ממקלט הטלוויזיה בכל כמה דקות.

השכונה הקוריאנית הזו נוצרה בתחילת המאה ה-20, כאשר במסגרת הכיבוש של קוריאה הועברו הרבה קוריאנים ליפן ככח עבודה זול. מיקומה הנורא הוא לא מקרי. הקוריאנים היו בתחתית המעמד החברתי, מנודים לחלוטין בחברה היפנית, ולעתים קרובות נעשו בהם מעשי ביזה ואלימות בחסות המשטרה. אחד הנוכחים במסעדה, פארק, מתקשה באנגלית אבל מציע לי להגיע למחרת בבוקר למוזיאון זכויות האזרח של אוסאקה. לשם הוא גם מגיע בעצמו.

מוזיאון זכויות האזרח של אוסאקה הוא מקום מדהים באובייקטיביות שלו. "עושרה ושגשוגה של יפן הושגו בניצול מיעוטים וקבוצות חלשות אחרות באוכלוסיה. בכיבוש חסר הצדקה של מדינות שכנות ובהשחתה של איכות הסביבה", אומר הקריין בתחילת ההסבר באנגלית.

משם, בפירוט דקדקני, מתואר הניצול והדיכוי ביפן של ה"בוראקו" (מעמד המנודים, שעבדו בעיקר בתעשיות העור והבשר), של ה"אינו" (עם שמקורו בהוקאידו בצפון) ושל אנשי אוקינאווה. וכמו כן ניצול נשים, יחס מחפיר לילדים, לזקנים ולנכים ואסונות איכות סביבה שנגרמו על ידי יפן והתעשייה שלה. התערוכה מספרת גם על היחס לקוריאנים ביפן. ב-1944, כשיפן על סף תבוסה, החל הצבא היפני להתכונן לפלישה האמריקנית. אחד הצעדים היה בנייה של פרוייקט מחילות ענק סמוך לאוסאקה. לשם כך נלקחו בכפייה אלפי גברים קוריאנים לעבודה בתנאי עבדות. הרבה מהם מתו שם, אבל הממשלה היפאנית מסרבת עד היום לשחרר את רשימות האנשים שהגיעו לשם כדי שאנשים יוכלו לאתר את קרוביהם.

היחס המוסדי של יפן לזרים עדיין יכול להיות חסר רחמים. בעיתון כתוב על גבר פרואני שהיה כלוא שנתיים במעצר מנהלי משום שנשאר ביפן מעבר לתקופת הוויזה שלו, למרות שאשתו וילדיו מתגוררים בקובה ושניים מילדיו גם נולדו כאן. בשכונה באוסאקה נאספו 64,000 חתימות בעצומה לשר המשפטים, למנוע את גירושה של אישה קוריאנית שנמצאת כאן עשר שנים ללא אשרה. ילדיה כלל לא יודעים קוריאנית ולא יוכלו להשתלב במערכת החינוך שם.

טומומי עובדת במוזיאון. האנגלית שלה מעולה כי למדה שנתיים באוסטרליה לימודים ביו-טכנולוגיים, תחום שהיא מקווה ליישם בעבודה בעולם השלישי. היא נלהבת ביותר מהגביע העולמי. "זה כל כך חשוב שאנשים יפנים רואים אנשים מכל העולם. זה כל כך חשוב שזה נעשה בשיתוף עם קוריאה. הרבה בתי ספר עדיין מסרבים להביא את התלמידים למוזיאון זכויות האזרח, אבל יותר ויותר באים". בזכות הגביע העולמי נערך באוסאקה פסטיבל סרטים קוריאנים בו היתה בשבוע שעבר. היא משוכנעת שהדור הצעיר ביפן למד את ההיסטוריה.