שוב אני שומע "כולה קוסטה ריקה". שומע ומחייך. תנו לי "כולה סנגל" בחצי ו"כולה מכסיקו" בגמר, עם הצגות כאלה, גם אם ההפסקות הבלתי מתוזמנות באמצע עדיין ארוכות מדי, אני וברזיל עוד נזכור את החודש הזה הרבה שנים. אז, עם החיוך שעדיין לא יורד, במיוחד אחרי הליכתן, לא טרם עת, של שתי ידידות הנפש האמיצות שלנו, הרשו לי לחלוק אתכם (ואתכן) כמה מחשבות בעקבות היום האחרון שלנו ב"כולה בית ג'".
חמש. הפעם האחרונה בה הבקיעה ברזיל חמישייה בטורניר הגמר של הגביע העולמי היתה בגמר של 1958. את ההקשרים האסוציאטיביים, הסטטיסטיים והמנטאליים, אני משאיר לכם.
שתיים. אמנם, לראות את המספרת של אדמילסון, בלם הנבחרת, מציף מייד תמונות בנות 32 שנה, אבל הסטירה (המילולית, אל דאגה), שיחטוף מסקולארי והשיעור הנוסף שיקבל בהבנת המשחק, שיעור נחוץ בהחלט, יהיו שווים לברזיל הרבה יותר מערכו של השער במשחק. מי שעוד ירוויח מהזפטה שיקבל בעקבות הצמד, הוא הבלם הפחות מבוקר בנבחרת לוסיו, שחוטא לעתים קרובות יותר ויותר בחטא היוהרה הברזילאי המוכר. אני סומך על ביג פיל שעיניו של הנער ייפתחו בעניין. לרוקה ג'וניור, שיחזור כנראה בכל מקרה להרכב, מה שיכול לעזור זה בכל מקרה רק המזל.
אדילסון. המהירות, התכליתיות והמרץ ובעיקר ההשלמה למשחק של רונאלדו, הופכים אותו לאופציה המועדפת לעלות כמחליף, במקרה שעוברים לשחק עם שפיץ נוסף ליד מספר 9. במצב או שניים שלא קשה לי לדמיין, ייתכן שיהיה עדיף אפילו לעלות אתו בהרכב על חשבון ריבאלדו, תוך שמזיזים את ז'וניניו צעד קדימה, אבל לא נראה לי שסקולארי יעשה את זה. לא כי אין לו את הביצים, מאלה יש לו ובגדול, אלא שגם הוא, גם אם מצער לפעמים להודות, מבין כי הצלחה אמיתית של ברזיל תלויה לא מעט גם במה שייתן ריבאלדו, והוא לא אחד שייקח הכי טוב ישיבה על הספסל.
רונאלדו. זה עוד מוקדם, הוא עדיין לא שיחק נגד הגנה רצינית באמת וחובת ההוכחה לגבי מידת העמידות הפיזית ויכולת ההמשכיות המנטלית עדיין מוטלת עליו, אבל התחושה שרונאלדו האמיתי, חוזר/חזר, הולכת ומתחזקת. והמציאות הזו אומרת דבר פשוט מאוד ואני נמנה על גדולי חסידיו של אואן ומאלה שחושבים שראול הוא אחד השחקנים הגדולים של העשור האחרון, אבל אם התחושה הזאת לא מטעה, בעמדת החוד יש כיום לברזיל, שוב, יתרון מוחלט על פני כל נבחרת אחרת בעולם.
איטליה. לרגע חשבתי שתפילותיי האפיקורסיות מתקבלות על ידי יד נעלמה, שעומדת לשחרר אותי גם מעולה של זו, אבל מייד אחרי שהאכזבה הבלתי נמנעת הגיעה, היה לי ברור שגם זה לטובה. אחד הדברים שכנראה אפשרו לנבחרת הזו להראות כמו שהיא נראית בינתיים, היא תחושת האנדרדוג היחסית עמה הגיעה לטורניר. אז, לא שאפשר להשוות את מיקום רף הביטחון כרגע לזה של לפני שבועיים, אבל הישארותה של נבחרת שבאמת גורמת לפחד ממנה ושבימי קדם המונדיאל סומנה כאחת משלוש הפייבוריטיות לפני ברזיל, תעזור לסקולארי להשאיר לחבר'ה שלו את האפים בגובה לא מסוכן. הרבה יותר מזה לא צריך.
באדיבות שידורי 5 פלוס: רביבו חוזר לנבחרת
תרשמו את התאריך: 13 ביוני 2002, חיים רביבו חזר לנבחרת ישראל. לא, הודעה רשמית עדיין לא יצאה. המאמן, אברהם גרנט, אולי עדיין לא שמע על זה וייתכן שאפילו גברי לא בעניינים. אבל, חיים רביבו, שענה, בשידור חי, לרמי וייץ שאיחל לו לבעוט בעתיד בעיטה חופשית במונדיאל, ב"הלוואי", למעשה הודיע: אני מת לחזור לנבחרת. למישהו יש ספק איך זה ייגמר?