העונש של טראפטוני

כשהאיטלקים שמעו את שריקת הסיום המיוחלת ששמה קץ לביזיון הנוראי בו חזינו בדקות הסיום, חיפשתי נואשות את טראפטוני על המסך. בתוך תוכי ידעתי שלא אמצא אותו חוגג עם שחקניו את אחת ההעפלות המבישות לשלב השני של נבחרת איטליה בכל הזמנים.

היה לי ברור שבזמן שכל המשלחת האיטלקית, מראשון השחקנים ועד אחרון האפסנאים, מנשקת ומחבקת את הגיבור אלסנדרו דל פיירו, מתחבא טראפטוני העקשן בחדר ההלבשה ומתפלל שהחגיגה שעל הדשא לא תיגמר לעולם, ולו רק בגלל חוסר רצונו של הפרד האיטלקי לפגוש את עיניו של הכוכב המסופסל של איטליה.

אני נשבע שאחרי שראיתי את שני החילופים הראשונים ואת די ליביו פושט את האימונית כדי להיות החילוף האחרון, אמרתי לעצמי שיותר טוב לטראפטוני שלא יתחרט ויכניס לבסוף את דל פיירו כי זה ברור שהוא יבקיע, ויהפוך את טראפטוני לאיש מאד לא אהוב באיטליה (בלשון המעטה) החל מהערב.

אני גם חייב להודות שאחרי שראיתי את איטליה משחקת במשחק הראשון את ה-4:4:1:1 בצורה כל כך יעילה, גם אני נפלתי בפח, וחשבתי שזאת נבחרת חזקה מאוד - טקטית ופיזית מצד אחד אך גם גמישה וטכנית מצד שני.

גם טראפטוני נפל לדעתי בפח, כשנלחץ יתר על המידה אחרי ההפסד המביך אבל המיקרי לקרואטיה, ומיהר להחליף שיטה שבדיעבד גם שינתה לאיטליה את הסגנון. הוא עבר לשחק ב-3:5:2 תמוה, שגם לאשתי שישבה לצידי בזמן המשחק נראה כמו משהו לא ברור שהוציא ממנה את המשפט הבא: "מאמי, נראה לי שהם לא יודעים לאן לרוץ, הלבנים החתיכים האלה".

טראפטוני בחר בדרך הקלה מבחינתו, אך גם המסובכת. במקום להישאר באותו מבנה ולהבין שלפעמים גם יש תקלות, אפשר במקום להחליף שיטה, שבוודאי באיטליה לא כל כך התכוננו אליה יותר מדי, להחליף שחקנים בעמדות שאתה מרגיש שהן לא מתפקדות. למשל, דל פיירו במקום טוטי (או לצידו, על חשבון זנטי), קוקו במקום מלדיני, או מונטלה במקום זאמברוטה. אבל הוא התעקש להשאיר את דל פיירו על הספסל ולנסות כל מיני קומבינציות אחרות.

בסוף הוא היה צריך את עזרתה של קרואטיה הלוזרית כדי לא לחזור על אותו מטוס של צרפת וארגנטינה. על מקסיקו אכתוב בפעם אחרת, ויש לי הרגשה שיהיה עוד הרבה מה לכתוב עליהם. בכל זאת מילה אחת: ת ע נ ו ג.