בניגוד לפרשנויות כאלו או אחרות שצפויות להישמע לאחר הפיאסקו ביפן, אני דווקא סבור שארגנטינה הגיעה מוכנה למונדיאל. הבעיה היחידה היא, שהיא הגיעה מוכנה למונדיאל הלא נכון.
ביאלסה עמל במהלך ארבע השנים האחרונות בעיקר על חיזוק נקודות התורפה בנבחרת של דניאל פסארלה מהטורניר של 98'. ראשית, הוא ערך מספר שינויים פרסונליים בסגל הנבחרת. חלקם כפה עליו ההגיון (הגיל המתקדם של ברטי ובאלבו), וגם חוסר ההגיון (ההתחרפנות הדתית-משיחית של השוער רואה), ואילו חלק מהשחקנים פשוט הפכו ללא רלבנטיים (כמו הג'ינג'י סנסיני או פבליטו פאז המתבזבז בטנריפה).
מעבר לכך, ביאלסה החליט להמשיך עם השלד הבסיסי, האמין והיציב של הנבחרת (אז'אלה בהגנה, סימאונה בקישור ובאטיסטוטה בהתקפה), בנוסף לשחקנים אחרים מהנבחרת ההיא, שהיו מוכשרים מספיק, אך יתכן שאז גם ירוקים מדי (ורון, גז'ארדו, קרספו וזאנטי), ושהספיקו בינתיים לצבור ניסיון בליגות הבכירות באירופה וגם גילו יכולת משובחת ועקבית למדי במשחקים המוקדמים בדרום אמריקה. אל כל אלה הוסיף ביאלסה כשרונות חדשים ומבטיחים (איימאר, סורין, פלסנטה), שביססו לעצמם, לאט אך בבטחה, מקום של ממש בסגל.
הכל נראה טוב, טוב מאוד אפילו. ולמרות אי ודאות קטנה לגבי איוש עמדת השוער (בורגוס מול קבאז'רו) ואי ודאות גדולה לגבי איוש עמדת החלוץ המרכזי (באטיגול מול ולדניטו), הרי שלכאורה ביאלסה המשוגע היה יכול להיות די רגוע לקראת המשחקים המוקדמים בבית המוות. בטוב או בפחות טוב, הוא חשב, ארגנטינה תעבור לשלב הבא.
ולמה שהיא לא תעבור? הרי הוא הצליח במשימתו - לייצב את ההגנה ולשכלל את משחק האגפים, עד לכדי כך שיהפוך למעשה לנשק הדומיננטי ביותר במשחק ההתקפי - שתי נקודות התורפה של הנבחרת בעבר.
את ארגנטינה של 2002 לא היה קל יותר לעצור מאשר את ארגנטינה של 1998 בגלל שהשחקנים הארגנטינאים הנוכחיים שיחקו טוב פחות. להפך, המיומנות הטכנית האישית וגם זו הקבוצתית הייתה טובה יותר. אולם, מול אנגליה ומול שבדיה היה נדמה שהנבחרת הארגנטינאית נלחמת על הדשא ביפן את הקרבות אותם היא הייתה צריכה לנצח בצרפת, לפני ארבע שנים, במשחק ההוא ברבע הגמר, מול הולנד הטכנית וההתקפית ממש כמותה.
אנגליה ושבדיה, לעומת זאת, הבינו שהן נחותות מארגנטינה ברוב הפרמטרים של המשחק, ושיחקו בצורה הגנתית מאוד בחלק מן המשחק, ובבונקר מגעיל, שכמותו לא נראה בגביע העולמי מאז איטליה 90', בשאר הזמן.
הן הבינו איך ארגנטינה משחקת ואיך צריך לשחק נגדה, ופתאום דווקא משחק האגפים המשוכלל שלה היה בעוכריה. ההרמות הסתמיות לרחבה האנגלית/שבדית לא הביאו כל תועלת מול הבלמים הבריונים שלהם, בעוד החלוצים הקיצוניים (אורטגה ולופז/קילי) לא השכילו לנסות ולאיים על השער מרחוק, מה שהיה עוזר לפתוח את ההגנה ונותן מעט מרחב מחייה לבאטיסטוטה/קרספו, שנראו לכודים וחסרי אונים בין בלמי היריבה לפרקים ארוכים במשחק. כך סיימה ארגנטינה את שני משחקיה המשמעותיים בבית עם חצי שער ומעט מדי הזדמנויות ממשיות.
וכמו תמיד בהפסדים, גם המזל נטש את המשוגע ונעריו בזמן הלא נכון ואיפשר את הפציעה של ויוואס בחימום לפני המונדיאל והפציעה של אז'אלה בחימום לפני ניגריה, שני שחקני ההגנה החשובים של הנבחרת. אז יכול להיות שביאלסה היה צריך להתגמש בטקטיקת המשחק שלו ולשחק עם שני חלוצי מטרה או עם שני קשרים קדמיים, או שדווקא ההתפשרות שלו בשיטת המשחק (הרכבתו של אורטגה המחזיק בכדור במקומו של קאניג'ה התכליתי יותר, העדפתו של איימר המפוזר על פניו של ורון שביכולתו לייצר איום של ממש על השער) היא זו שהביאה למפלה הכואבת הזאת. כך או כך, ביאלסה עמד במשימה שהציב לעצמו - אפשר לומר בוודאות שהנבחרת הארגנטינאית ששיחקה היום, בטוח הייתה מנצחת את הולנד ההיא. הבעיה היא שהבני זונות שינו את כללי המשחק ולא טרחו לספר לו על זה.
ביאלסה ניצח - במלחמה הלא נכונה
12.6.2002 / 20:33