חטאי וחוטאי ארגנטינה

אל תתנו לעובדות היבשות לבלבל אתכם – ארגנטינה הייתה חזקה בהרבה, הן ממיקומה הסופי בבית ו' והן מתאומתה האירופאית, צרפת. בסופו של סיבוב, המשחק המרכזי של הבתים המקדימים (אנגליה –ארגנטינה) היה גם זה שחרץ את גורל הבית. השבדים, אם נמשיך בשימוש בלשון מאתמול, שיחקו "כדורגל מנצח". כך גם האנגלים, אשר מי שצפה בשידור הדחוי של המשחק, יכול היה להיווכח בהגנה שאינה נופלת מזו של השבדים, הדנים, ובוודאי האיטלקים. שיטת המשחק של אנגליה, בתוספת ניהול המשחק המאופק והנבון של אריקסון, מסוגלת להצליח מול הנבחרת הדנית – אשר כרגע נראית כפייבוריטית במפגש – ומבחינה זאת עדיפה לאנגליה יותר מאשר סנגל הבלתי צפויה. האנגלים משחקים כדורגל דני יותר מהדנים והם, בתוספת ההגרלה שנפתחה עם הסתלקות שתי הגדולות, רואים עצמם כמועמדים לשלבים הסופיים ביותר. גם אני.

אבל הסיפור היום, איך שלא תסתכלו על זה, הוא סיפורה של ארגנטינה, הנבחרת הלאומית ועמה אומה שלמה שמיררה בבכי מול המסכים. את ההיטפלויות לביאלסה אותיר לאחרים, בעיקר מכיוון שהביקורות עליו חוזרות על עצמן בשיטתיות פתולוגית, אשר למען האמת, מעט מתחילה לשעמם. ביאלסה הוא האשם העיקרי בתוצאה העגומה של ארגנטינה, אבל גם על המגרש לא חסרו אשמים.

ראש וראשון, אריאל אורטגה, אשר ביחד עם דנילסון הברזילאי, הציג לעולם את הגישה הדרום אמריקאית ל"כדורגל מיושן", הלא הוא "כדורגל החופים". כדרורים, סלסולים, הטעיות גוף, במיטב המסורת של שלום רוקבן – אפילו בשכונה אף אחד כבר לא סובל שחקנים כאלה. הפנדל הרשלני שהחמיץ היה כולו תזכורת למנהג מוזר שהגיע לעולם מדרום אמריקה – בעיטת הפנדל מהמקום. היוהרה שיש בבעיטה כזו בדקה ה-88 (ג'ואל באטס הצרפתי העניש גם את סוקראסט הברזילאי על שיטת בעיטה מוזרה זו במונדיאל של 86), ומבלי להחסיר את העובדה שהיא פשוט טובה פחות, מכיוון שהיא מקלה על השוער לנחש את כיוון הבעיטה ומחלישה מעוצמתה ומחדותה, היא חטא שמוטב שמאמנה הבא של ארגנטינה יהרהר בו לכשיידרש לסוגיית הצבתו של אורטגה בהרכב. בוודאי לשאלת בועט הפנדלים של הנבחרת.

אבל גם אורטגה הוא שעיר לעזאזל צפוי מדי. אופנתי פחות להיטפל לגבריאל הקדוש, סניור באטיסטוטה בכבודו ובעצמו, אבל אין מה לעשות, האשראי שנתן לו ביאלסה, לאורך כל הטורניר, היה משולל כל קשר ליכולתו על המגרש. להוציא שלושים הדקות הראשונות במשחק מול ניגריה והשער שכבש בו (בדרך מקרה, במחצית השניה של אותו משחק), באטיגול היה צל חיוור של מי שפעם נהג להיות. כמה עצוב היה לראות אותו מתרומם לכדור גובה שהגביה זאנטי מהאגף הימני ומפספס אותו, פשוט לא פוגש בו, במפגן של חוסר חדות. חדות, אגב, היא התכונה הבולטת במשחקו של הרנן קרספו. אותה חדות שאיפשרה לו לזנק על הריבאונד מהפנדל ולכבוש את שער הכבוד של ארגנטינה.

אבל, גם אם ביאלסה הוא אמנם פרד עיקש המוכן לשלם במשרתו ובארבע שנים של חלומות כדורגל של אומה שלמה, ושגה בהצבתו של באטיגול ובהוראות שנתן לו, באטיסטוטה היה צריך לשחק בחוכמה רבה יותר. הוא נע ברדיוס קטן מאוד ונסגר בקלות על ידי השמירה המתחלפת של הבלמים השבדים. למעשה, באטיסטוטה היה הארגנטינאי הכי פחות מסוכן על המגרש. אפילו אלמיידה איים יותר ממנו על השער. נוקשה ואיטי, הוא נצמד לסביבות רחבת השש-עשרה גם כשהייתה נעולה כמו כספות הזהב בפורט-נוקס. קרספו, לעומתו, הירבה בתנועה אלכסונית, בעיקר משמאל למרכז והחליף דאבל פסים רבים עם קלאודיו לופז וקילי גונזאלס, דבר שברבע השעה האחרונה הפך את ארגנטינה, סוף-סוף, למסוכנת. המשולש הזה חסר לארגנטינה לאורך כל הטורניר. ואף מילה על סאביולה.

ומאליל המונים מזדקן, לכזה שאבד עליו הכלח זה מכבר, ובכל זאת "התאים לשיטתו" של ביאלסה, כשזה קבע את הסגל הסופי. האירוע התמוה בו היה מעורב קלאודיו קאניג'ה, יותר משהוא מעיד על חוסר מקצוענות משווע (ודווקא מהשחקן המנוסה ביותר בסגל), מלמד על הלך רוח לא מרוכז, לא ממוקד, יהיר – כבר אמרנו, במחנה הארגנטינאי. הריפליי של קאניג'ה מחייך בשובבות כשהשופט מציג בפניו את הכרטיס האדום, כולו שפת גוף של פרחח שנתפס, ולא של חרטה ובושה, הריפליי הזה הוא רגע מזוקק שמסביר יותר מאלף בעיטות לא מדויקות של קלאודיו לופז, מדוע ארגנטינה נמצאת בדרכה לבואנוס איירס העצובה.

גם אם בשונה מצרפת – אשר קיבלה את הדחתה בשלוות נפש מוזרה, אפילו בהשלמה – סצינות הבכי של כוכבי ארגנטינה היו אמנם נוגעות ללב, אך אין בכך להפחית ולו במעט מהתחושה כאילו הארגנטינאים, למרות לקח צרפת, למרות התצוגה העלובה מול אנגליה, התייצבו למגרש היום באותה תחושה המלווה כאן את כל הפייבוריטיות – אני ואפסי עוד. בסוף, כמקובל בכדורגל הנחות שלנו, גם הם האמינו, ש"יהיה בסדר". איימאר יסדר כבר משהו. ואם לא הוא, אז השופט, ואם לא זה, אז אלילת המזל, ואם לא היא, אין צורך לדאוג, איכשהו, כמו תמיד, "בסוף יהיה בסדר".

ובכן, "בסדר" כבר לא יהיה, בוודאי לא במונדיאל הזה – עבור ארגנטינה, ואם שני השיעורים הללו לא עוררו את ברזיל מתנומתה, הפרידה ה'גדולה' הבאה תגיע עוד לפני שנספיק לשאול 'מתי?'. הפסד לקוסטה ריקה הוא הדבר האחרון שברזיל זקוקה לו בדרך לשלב הבא, גם אם אף אחד לא סופר אותו. איכות מצטברת, כמו שמות, מסורת ותחזיות מוקדמות, לא מספיקים כדי לנצח בספורט ההפכפך וחסר הרחמים הזה. האם עולם הכדורגל זקוק לגמר בין סנגל ליפן כדי להבין זאת? מסתמן שכן.