עניין של חוסן מנטלי

להסיר את הכובע לפני נבחרת גרמניה ומאמנה רודי פלר. 0:2 קליל על אלופת אפריקה, קמרון, בדרך לשמינית הגמר. קמרון החמיצה בדקות הראשונות והגרמנים פיתו את שחקניה להמשיך ולתקוף בניסיון לעקוץ במתפרצות.

מאמן קמרון, ווינפריד שיפר, אמור היה להרגיע את ריגוברט סונג, פייר וומה, פטריק מבומה, סלומון אולמבה ופטריק סופה, שחיפשו הכרעה תוך כדי הפגנת משחק הרפתקני שבו נחשף העורף הקמרוני לתכליתיות הגרמנית המפורסמת.

ההחמצות של סמואל אטו ופטריק מבומה היו משוועות, אך הם חלק מהסיכון שבמשחק. המחליף הוותיק, מרקו בודה, היה חד יותר מאטו כאשר העלה את גרמניה ליתרון ראשון וכך גם מלך השערים הזמני של הטורניר, מירוסלאב קלוסה, שקבע 0:2.

מצער היה לראות שוב נבחרת אפריקאית חסרת מינימום של הבנה ומשמעת טקטית. אף אחד לא חולק על כשרונם ויכולתם האישית של אלופי אפריקה. הם מהירים, שולטים היטב בכדור, חזקים, חסונים ועובדה לא פחות משמעותית: כל שחקני נבחרת קמרון, להוציא אחד, משחקים בקבוצות חזקות באירופה. חוסן מנטלי אמור היה להיות כלול במטען שהביאו איתם ליפן ודרום קוריאה. כדי לחזק נקודה חשובה זו, הוחתם מאמן גרמני אשר יודע כמה דברים בנושא.

מאז מונה לתפקיד לא הפסיק שיפר להזכיר כי הוא לא בא ללמד את בני קמרון כדורגל, אלא להחדיר בהם מוטיבציה ומשמעת טקטית. בנקודה הקריטית הזו, אשר זוהתה על ידו, הוא נכשל. או שמא העבודה שנעשתה עדיין לא מספיקה כדי לנצח נבחרות כמו גרמניה ואירלנד.

דווקא פלר התמודד היטב עם הלחצים והביקורות נגדו. רבים הזכירו כי תפקיד המאמן הלאומי של גרמניה יועד לכריסטוף דאום, אך מועמדותו של דאום, שהסתבך בפרשיות שונות ומשונות, נפלה ובחירתו של פלר היתה בבחינת ברירת מחדל.

ובכן, ועדת חקירה שתבדוק את המחדל של פלר במונדיאל, כבר לא תוקם בגרמניה. שלושה משחקים, שני נצחונות ותוצאת תיקו אחת, הם הישג יפה לנבחרת שעוד לפני תחילת כל משחק או טורניר, ידידותי או רשמי, צריכה להתמודד עם דעת קהל עויינת במיוחד. גם אם קיימת סימפטיה לשחקן גרמני כזה או אחר, הרי שבתודעת רבים ברחבי העולם קיימת גרמניה ההיא. וזו סיבה טובה שלא לאהוב את נבחרת גרמניה.

האמת, שגם סגנון משחקם הזהיר, הנוקשה והמרובע של נבחרות גרמניה בשנים האחרונות, של ברטי פוגטס ואריך ריבק, לא הוסיפה לכדורגל הגרמני אוהדים. משמעת זה בסדר, אבל מה עם יצירתיות ודימיון. בעבר הרחוק יותר היו לגרמניה כוכבי כדורגל גדולים שסחפו והלהיבו. פרנץ בקנבאואר, אובה זילר, קרל היינץ שנלינגר, גרד מילר, גינטר נצר, אובראט, קרל היינץ רומיניגה, לותר מתיאוס, רודי פלר, יורגן קלינסמן, אנדי מולר, מתיאס זאמר, סטפן אפנברג מחמט שול ועוד רבים וטובים שהביאו לגרמניה את כל התארים האפשריים בכדורגל העולמי.

אבל לפלר אין היום שחקנים ברמה של קלינסמן ורומיניגה. בוודאי שאין לו מנהיגים כשנלינגר, בקנבאואר או זאמר. רק הקשר מיכאל באלאק יכול להיחשב כוכב. ברנד שניידר הוא קשר ברמה גבוהה אך לא מסוג השחקנים שעושה את ההבדל לאורך זמן. עובדה שבפעם הראשונה אחרי שנים רבות לא הוזכרה גרמניה כמועמדת לזכייה.

למרות נתוני הפתיחה הללו, כבשה גרמניה 11 שערים בשלושה משחקים. זו כמות השערים הגבוהה בתולדות גרמניה. בוודאי בגביעי עולם. החלוץ המרכזי שלה, קלוסה, כבש כבר חמישייה והוא מלך השערים הזמני של המונדיאל. כל שעריו של קלוסה נכבשו בראש, מה שאומר שמשחק האגפים של גרמניה מוצלח במיוחד.

העובדות הללו אינן אומרות שגרמניה הפכה לנבחרת מבריקה ונוצצת. רחוק מכך. היא נותרה זהירה וחוששת, אך במקביל גם יותר חופשית ויצירתית. הכל בהתאם לנסיבות וההתפתחויות. לסגנון משחקו של פלר בעבר ואופיו כאדם עליז וספונטני, חלק בהצלחה של גרמניה.

מותר לא לאהוב את גרמניה. את מאמנה ושחקניה אפשר וצריך להעריך על פי יכולתם שעד עתה היא גבוהה מהתחזיות.

לצרפת לא היו מספיק כוחות כדי לנצח את דנמרק בהפרש של שני שערים. לדנמרק היה מספיק שכל לתת לצרפתים להסתער, להסתבך ולנצח בתוצאה שרוז'ה לאמר חלם עליה. צרפת חוזרת הביתה עם נקודה אחת ואפס שערים. אין מומחה אחד בכל רחבי הגלובוס שצפה כי זה יהיה מאזנה של אלופת העולם אחרי שלושה משחקים במונדיאל.

אתמול, מיד בתום ההפסד, החלה למעשה המהפיכה הצרפתית. הוותיקים יקבלו אותות ויפרשו. אולי אפילו זינאדין זידאן. תיירי הנרי, דויד טרזגה וג'יבריל סיסה יובילו את דור השחקנים שיצטרך לשקם את כבודו הרמוס של הכדורגל הצרפתי. לאמר צריך להמשיך ולאמן את צרפת. הוא אומנם אחראי לכישלון, אך הוא ראוי להזדמנות נוספת. מעניין יהיה לעקוב אחרי עבודתו של לאמר, אם ימשיך. צילו של איימה ז'אקה, המאמן הקודם שהוליך את צרפת לזכיה בגביע העולם, כבר לא ירחף מעליו, ובחירת השחקנים ושיטת המשחק יהיו שלו.

עד שתתקבל ההחלטה הפדרלית של צרפת, יוכל לאמר להמשיך להסתובב בראש מורם. בתנאים המוקדמים שבהם הוא פעל, צרפת לא היתה יכולה להשיג יותר. ואם יש מי שטוען כי אפשר וצריך היה לוותר על שחקנים שהם אלופי העולם ואירופה, לטובת שחקנים צעירים, הוא מוזמן לנמק.

קשה לדעת היכן ומתי, אם בכלל, תיעצר נבחרת דנמרק. כל ניסיון לנתח את הצפוי הופך תוך זמן קצר לפארסה. צרפת היא רק דוגמא אחת לכך. ארה"ב, קוסטה ריקה, יפן ודרום קוריאה הן דוגמאות נוספות.

בכל זאת, דנמרק היא הנבחרת הטובה עד עתה במונדיאל. דניס רומדאל הוא השחקן הטוב ביותר ומורטן אולסן הוא המאמן שלי. הבחירה נכונה לאתמול.

באיזה קלות ניצחו הדנים למרות ההחמצות של טרזגה וזידאן. באיזה קלות כבשו רומדאל ותומאסון. וכמה נעים לראות את סטיג טופטינג מתרוצץ מצד אחד של המגרש לצידו השני מבלי לעצור וכמעט מבלי לטעות. טופטינג הוא כדורגלן מצטיין, אך מבנה גופו היה מאפשר לו להצטיין גם בענפי ספורט נוספים. אין לי ספק שבעברו של טופטינג יש מאמנים שאמרו לו שכדורגל הוא לא בדיוק המקצוע המתאים לו וכי אולי כדאי לו לנסות את מזלו בהרמת משקולות או היאבקות.

בינתיים טופטינג הוא סיפור הצלחה מזהיר. בדנמרק מכנים אותו "מכסח הדשא" אבל גם "מגרש השדים" הוא כינוי הולם.

סנגל נגד אורגוואי היה המשחק הטוב והמעניין במונדיאל. נכון לאתמול כמובן. 0:3 לסנגלים המבריקים, ו-3:3 בסיום. ריצ'ארד מוראלס מאורוגוואי עוד הספיק להחמיץ את המהפך הגדול בתולדות גביע העולם, אך הוא החמיץ מקרוב. סנגל עלתה לשמינית הגמר ואורגוואי חוזרת למונטווידאו.

כמה חבל שנבחרת כל כך מוכשרת לא מצליחה בשנים האחרונות להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל העצום הטמון ברגלי כוכביה. פאולו מונטרו, אלברו רקובה, מוראלס, פביאן קאריני, גונסאלו סורונדו, מארסלו רומרו, דאריו סילבה, סבסטיאן אבראו. שמות גדולים שלא הצליחו לשקם את כבודה האבוד של אלופת העולם הראשונה.

אני עדיין חושב שמיק מקארתי טעה כאשר לא מצא את הדרך להשאיר את רוי קין בסגל האירי. בינתיים מתברר שמקארתי ושחקניו הולכים מחיל אל חיל. בלי קין ועם הרבה רצון להוכיח. לאירים, לאנגלים, לבריטים, ולקין.

רגע האמת של אירלנד הולך וקרב. בשמינית הגמר אמורים האירים לפגוש את ספרד. עם קין ובלעדיו זו כבר אופרה אחרת.