הליגה סגורה

ניו ג'רזי הייתה יכולה להוסיף קצת פלפל לסדרת הגמר הזו. הייתה יכולה. איזה יכלה ואיזה נעליים. הלייקרס הגיעו אתמול בלילה לאזור הביצות של ניו ג'רזי רשמו עוד ניצחון (עם קצת מאמץ) ורחוקים עכשיו משחק אחד בלבד מהת'ריפיט הראשון שלהם בעידן שאקובי (והשלישי בהיסטוריה של פיל ג'קסון).

אז איך בכל זאת נקלענו למשחק צמוד? הנטס גרמו ללייקרס להתאמץ. הם שיחקו חכם יותר ונתנו מאבק אדיר, אבל על הצמד ההירואי של הלייקרס נכתב כבר הכל, וגם המשחק הזה נכנס לספרי ההיסטוריה. דווקא האיש שנמנם עד כה בסדרה הזו, רוברט הורי, חתם את הסיפור בשלשה כל-כך אופיינית עם הבאזר, על הראש של ג'ייסון קיד, כדי להעלות את לוס אנג'לס ליתרון שלא נמחק עד הסיום.

היה זה המשחק הראשון בסדרה הזו שבו הנטס הלכו בדאבל טים על שאקיל. זה קרה מאוחר מדי, ברבע האחרון, אחרי ששאק כבר רשם לזכותו 30 נקודות. את המשחק הזה לקח על עצמו קובי ברייאנט, שסוף-סוף נאלץ להתאמץ כדי שהקבוצה שלו תנצח. קובי הביע את תסכולו מהמשחק החד-ממדי (או חצי-שאקילי) של הלייקרס כשסינן לפני המשחק: "המשולש הזה משעמם. יעיל, אבל משעמם". בווינריות אה-לה מייקל ובשקט נפשי עצום, היתל ברייאנט בשומריו וקלע ג'אמפ-שוטים כאילו היה באימון קליעות.

כשהנטס הובילו בשבע נקודות, קרוב לשש דקות לסיום, וריח מתוק של הפתעה עמד באוויר, יכולתי לראות בעיניים של חמישיית ל.א. שהם לא ממש מתרגשים. לא בטוח שגם אם דקה אחת לסיום ואותם שבע הפרש, הנטס היו מנצחים את המשחק הזה.

לבי עם אוהדי ניו ג'רזי, עדר של צווארונים כחולים שדחפו את הקבוצה שלהם משריקת הפתיחה ועד לבאזר הסיום. את גמר ה-NBA הראשון אי פעם בג'רזי חגגו במדינה כאילו כבר זכו האליפות, ובניגוד לקהל האדיש של ל.א., כאן עשה השחקן השישי את העבודה, וחזר הביתה עצוב מאד.

וכמה מלות סיום על מיסטר קיד. הרכז הנדיר הזה, שבעונה אחת הקפיץ את הלוזרים הנצחיים של הליגה למעמד הגמר, חייב להכניס לחברים שלו לראש שלבד הוא לא יכול לנצח. בכל משחק נתון התעלה רק שחקן אחד לצדו (אתמול היה זה קניון מרטין במשחק ענק). קית' ואן הורן, קרי קיטלס וגם מרטין כל-כך לא יציבים (ובמיוחד אמורים הדברים לגבי קיטלס), שה\נעשה עוול נורא לקיד, על המלחמה הנהדרת שלו והמאמץ לנצח בכל מחיר.

אבל ניו ג'רזי יכולה להתנחם בכך שעם הסגל הקיים ועוד שנת גיבוש, יהיה להם הרבה מה למכור גם בעונה הבאה. לפחות עד ששוב יפגשו את הלייקרס בגמר. אז גם שלוש שנות ניסיון בפלייאוף לא יעזרו להם.

ופיל ג'קסון? אמש חשף המאסטר שבכוונתו להישאר באל.איי לפחות עוד ארבע שנים ולמשוך את רצף האליפויות כמה שרק אפשר, מה שאומר שלפחות עד 2006, הליגה סגורה. נקווה שדייויד סטרן ימצא איזו קומבינה כדי להוסיף עניין לליגה. אולי עוד כמה שחקנים סינים, או אולי איזה ישראלי אחד?