ביום שישי, קצת אחרי השעה 16:00, נפל לי האסימון. לשאקיל אוניל ולדייויד בקהאם יש את אותו לב.
שניהם סטארים, מולטי מיליונרים שמנסים לסחוב קדימה גוף פצוע וחבול. שניהם עשו הכל בחיים מוזיקת ראפ, אין ספור תארים אישיים וקבוצתיים, תוך שמירה על רעב של חבורת סומאלים שלא אכלו שבוע.
שאק והמטוסים הצהובים-סגולים לא משחקים במונדיאל ומי שכן נותן תוצרת זה הקפטן האנגלי, שעשה מול ארגנטינה מיילים על המגרש בשביל 5 משחקים. אני לא מדבר על הפנדל ועל הביצים ("ביצי זהב" כך קוראת לו אשתו) שצריך בשביל לבעוט במשחק כזה טעון אני מדבר על ההגנה המופלאה שהוא עשה על קילי גונזאלס במחצית הראשונה (מנע גול בטוח כשספידי בעט מהאוויר והכדור פגע בו 2 מטר מהשער של סימן הפנסיונר). לא מעט נכתב על המסיבות והשטיות שדייויד עושה בזמנו החופשי מה יותר פשוט מלרדת על בחור יפה (אצל האוהדים הגבריים זה נחשב כחסרון תנו לנו אורן ניסימים ואנחנו מבסוטים) שכל היום מחליף תספורות ונראה נכון להיום כמו תרנגול גאה? מה שאנשים לא יודעים זה שהאיש, מלבד היותו ווינר ענק (הגול מול יוון שהעלה את אנגליה למונדיאל בדרה ה- 90) הוא גם שחקן שעובד קשה באימונים ונותן את התחת בשביל הנבחרת והיונייטד.
אבל, לא רק בקהאם קרע את הצורה מול ארגנטינה. ה- 4-4-2 האנגלי הסתדר מצוין מול ה- 3-2-2-2-1 של הלופזים הקישור של מנצ'סטר מינוס גיגס היה יעיל כהרגלו (סקולס היה נפלא) וכשאריקסון הוציא סוף סוף את הסקי (איזה עלבון של שחקן כדורגל יניב קטן, רק עבה יותר) בשביל שרינגהאם, ידעתי שאנגליה לא תפסיד. כמות האינטליגנציה בצד שלה עלתה ב- 50% ויחד עם הניסיון של סימן, המשחק האחראי של קמפבל ופרדיננד והמהירות של אואן, לא היה לסימאונה וחבריו סיכוי.
כל זה לא אומר כמובן שהאנגלים לא יפסידו לניגריה פתאום הרי אצלם אי אפשר לדעת, אבל המוח וגם הלב אומרים אנגליה. ולאף אחד אין לב יותר גדול מאשר לשבע אדום.
7 לב אדום
9.6.2002 / 12:07