מדינת הטר-לה-לה

סאפורו, יפאן

כשמוראלס רואה בין האוהדים הארגנטינים במרכז סאפורו את השלט הגדול עליו כתוב משהו לגבי המלווינאס, הוא מתעצבן: "מדינת הטר-לה-לה", הוא אומר על מולדתו אותה עזב לפני עשור וחצי.

"השלטון שלח את הבחורים להישחט מאש אנגלית, אבל הם עוד נלחמים את המלחמה הזאת. חושבים שניצחון בכדורגל הוא איזה שהוא פיצוי. בחור אחד, שאחיו נשוי לאיזה קרובת משפחה שלי, נהרג שם. המשפחה שלו עוד שמחה בכל פעם שארגנטינה מנצחת את האנגלים. אידיוטים". מוראלס הוא היום פיזיותרפיסט בארה"ב. כמה שנים לפני המלחמה התנדב בקיבוץ ובתקופת המלחמה היה בלימודים בחו"ל. הוא בא לעודד את ארגנטינה בגביע העולם ורואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה: "גם עכשיו מדברים על זה שהנבחרת תוציא את ארגנטינה מהצרות הכלכליות. איזה שטויות!".

זו הפעם השנייה שכותב שורות אלה היה במשחק בין אנגליה לארגנטינה. הפעם הראשונה היתה ב-1997 במשחק ראגבי. 75 אלף צופים בלונדון כיבדו אז את ההמנון הארגנטיני בשקט מופתי ובמחיאות כפיים. בסאפורו שלשום שרקו אלפי אנגלים בוז להימנון הארגנטיני. השנים לא מרפאות, הן מביאות איתן זילות.

דווקא מהלך לא-לאומני שינה את גורלה של הנבחרת האנגלית. סוון-גוראן אריקסון השבדי מונה תוך מחאות למאמן נבחרת אנגליה לפני פחות משנתיים. המתנגדים שאלו איך מדינה שחושבת שהיא המציאה את הכדורגל צריכה מאמן זר?

מלבד בניצחון 1:5 על גרמניה במינכן, הנבחרת של אריקסון לא שיחקה עד היום כדורגל מלהיב, אבל בתוך פחות משנה אריקסון השיג את שני הניצחונות שהקהל האנגלי רוצה יותר מכל - מול גרמניה וארגנטינה. הניצחון שלשום היה הראשון של אנגליה בגביע העולם על אחת מארבע הגדולות - ארגנטינה, גרמניה, איטליה או ברזיל - מאז 1966.

לאריקסון יצא לכן שם של איש כדורגל חריף. בקהאם טען בסיום, שאנגליה שיחקה משחק גאוני. אבל השינויים שביצע אריקסון בנבחרת האנגלית הם הפשטות בהתגלמותה. אריקסון כנראה ראה בטלוויזיה או קרא בעיתונים שלארסנל יש הגנה חזקה, שלמנצ'סטר יונייטד יש קישור מצוין ושמייקל אואן מהיר. הוא לקח שלושה שחקני הגנה מארסנל, שלושה קשרים מיונייטד ושם ליד אואן חלוץ שמשחק איתו בליברפול. וכך, כמעט לכל שחקן אנגלי היה לידו שחקן שהוא מכיר. אנגליה היתה קבוצה מגובשת בהרבה מארגנטינה.

למשחק המאוד בסיסי של אנגליה יש יתרון גדול אחד בטורניר כזה. ככל שהלחץ גובר, קבוצות שמשחקות כדורגל מורכב מתקשות להוציא אותו לפועל. אנגליה לא התעקשה להחזיק בכדור בניגוד ליכולות של שחקניה. לארגנטינה היה את הכדור 60% מזמן המשחק וזה לא עזר לה כל כך. האנגלים התבקשו על ידי המאמן שלהם למסור מסירות עומק גם אם זה הוריד את אחוז הדיוק במסירות ל-72% (לעומת 80% של ארגנטינה). להבדיל ממאמנים אנגלים בעבר, ששאלו את עצמם איך להשתוות מבחינה טכנית לקבוצות הלאטיניות, אריקסון שאל את עצמו האם הארגנטינים יכולים לרוץ מהר כמו מייקל אואן?

את המחמאה הכי גדולה לנבחרת האנגלית, שעוד לא כבשה שער ממצב לא נייח, נותנת קלאודיה טורצ'יני, עיתונאית שעובדת עם ההתאחדות האיטלקית. בסיום המשחק עם קרואטיה היא אומרת בזעם אמיתי: "השופט דפק אותנו כי הוא אנגלי. כל הנבחרת שלנו משוכנעת בזה".

למה שהאנגלים ירצו לדפוק אתכם? "כדי לא לפגוש אותנו באליפות הזאת". אנגליה ואיטליה יכולות להיפגש טכנית רק בגמר.

למרות התוצאה, ובהחלט לנוכח השיפוט המגוחך, לאיטליה צריך להתייחס כמועמדת רצינית לגביע. אולי כי המאמן ג'ובאני טראפטוני קבע היררכיה קבועה בקבוצה ודבק בה. הציבור קרא ברגשנות להחזיר את רוברטו באגי'ו, אבל הוא לא רוצה שחקנים שיקחו מהמרחב והמעמד של טוטי. אלסנדרו דל פיירו לא מוכן להיות שחקן משני בהתקפה שבנויה על כריסטיאן ויירי בחוד, אז דל פיירו לא בהרכב.

אבל אין היום נבחרות מושלמות והחיסרון האיטלקי הוא אולי תלות גדולה מדי באלסנדו נסטה. וכשהוא נפגע ויצא, העניינים התבלגנו להם בהגנה. כמה קשוח הוא נסטה? הוא גדל לאוהד שרוף ביציעי לאציו רומא והעריץ את הכוכב האנגלי של הקבוצה, פול גסקווין. בגיל 16 עלה סוף סוף לקבוצה הבוגרת. באימון הראשון שלו עם הבוגרים נכנס נסטה לתיקול חזק עם גסקווין, פצע את השחקן הנערץ עליו והשבית אותו לחצי שנה. עד שנסטה נפצע אתמול (רבע משחק), קרואטיה לא שלחה שום כדור למסגרת. אחרי שנפצע, הקרואטים השיגו 10 מצבי הבקעה כאלה. אחד משחקני קרואטיה, התוודה בסיום: "זה די הועיל לנו שהוא יצא. לא נעים לשחק נגדו. היינו כבר די מתים באליפות ופתאום אנחנו עם צ'אנס לסיבוב השני".

להבדיל מהאנגלים או ההולנדים, אוהדי כדורגל איטלקים לא מלווים את הנבחרת הלאומית במספרים גדולים לטורנירים בינלאומיים. ולמרות זאת, הרכבת לקאשימה מלאה באוהדים איטלקיים. אלא שהשפה המדוברת היא אנגלית. קשה לדבר במספרים הללו על תופעה חברתית, אבל מדובר בהרבה איטלקים של דור שני מארה"ב וגם מאוסטרליה הקרובה יחסית ליפן. מדובר בראקציה לכור ההיתוך של דור ההגירה הראשון, שהתבקש לטשטש את זהותו בארצות האנגלוסכסיות. הדור השני רוצה את הייחוד. במספרים קטנים יותר אפשר למצוא גם קרואטים מקהילות המהגרים של ניו יורק ומלבורן. כמה מהם לובשים חולצות של "המלבורן נייטס", קבוצה שנקראה בעבר "קרואטיה מלבורן" והיתה הראשונה שהביאה לאוסטרליה את החוליגניזם.

קארל, שנמצא ברכבת עם קבוצת צעירים אוסטרלים-איטקלים בחולצות רוברטו באגי'ו, מסביר את העניין במלים לא אקדמיות. "איט'ס קול טו בי איטליין" (גזעי להיות איטלקי). אגב, אוסטרלי-איטלקי כזה הוא ויירי, שאמנם נולד באיטליה אבל היגר לאוסטרליה כתינוק וחי שם עד גיל 12. הוא גיבור בעיני המתבגרים הללו. גם בגלל יכולתו וגם בגלל שחזר לייצג את הארץ הישנה.

בחוברת שיצאה לכבוד פתיחת העונה בליגה היפאנית, מצויירת כולה קומיקס, אפשר למצוא, כמו בכל העולם, את רשימת השחקנים של כל קבוצה. לצד כל שחקן המידע המקובל - גיל, משקל, גובה, קבוצות קודמות ומספר שערים - אבל גם פרט אחד מוזר ביותר: סוג הדם. העיתונאים היפאנים אומרים שביפאן יש אמונה מסורתית שסוג הדם משפיע על האישיות של האדם. למשל, לבעלי סוג דם A יש אישיות רצינית. אמונה מסורתית? טענה קצת מוזרה בהתחשב בעובדה שעד המאה ה-20 אנשים כלל לא היו מודעים לסוג הדם שלהם.