בגלל המאמנים. לטוב ולרע

עם כל הכבוד לזינאדין זידאן ולשריר הקרוע, מונדיאל 2002 הוא שעתם הקשה ביותר של כוכבי העל בכדורגל העולמי. אחרי 26 משחקים מתברר כי מגה סטארים כמו ריבאלדו, באטיסטוטה, פיגו, ורון, טוטי, דל פיירו ואחרים הם רק כלי משחק בידי מאמנים מיושנים, שמדכאים נבחרות, עמים ומסורות.

אפשר להתלהב מהכדורגל האפריקאי, אפשר להוריד את הכובע בפני זה האסיאתי, אבל הכוכבים הגדולים בכדורגל העולמי ימשיכו לצמוח באירופה ובדרום אמריקה. ארצות הברית השפילה את פורטוגל, אבל הסקאוטים לא ירוצו לניו יורק ודאלאס כדי לחפש את הכוכב הבא. את החברים המלהיבים מסנגל, כדאי לזכור, גילו רוב המומחים הרבה לפני המונדיאל. אז למה לעזאזל יש תחושה של סדר עולמי חדש, ולמה ברור עוד יותר שזה לא יקרה?

את מה שעושה ביאלסה לארגנטינה, את מה שמעולל לאמר לאלופת העולם ואת הנזקים שמסב טראפטוני לאיטליה יצטרכו ללמוד היטב. אולי גם הכוכבים. כי רק למעט מהם יש את האומץ שגילה דל פיירו לצאת נגד מאמנו, כאשר זה ביקש להציב אותו בתפקיד זר לו כדי לא לשנות מבנה. דל פיירו ניסה לומר לחבריו 'אם לא תגרמו להם, למאמנים, לשנות את תפישת עולמם, להתאים את עצמם אלינו, סופנו שנהפוך לכלים, חיילים על לוח. סופנו שהמבנה יכריע אותנו, ואל תתפלאו אם האצבע המאשימה תופנה לעברנו'. הנה, לאמר כבר סגר חשבון עם דז'ורקף. אותו שחקן שהוא העדיף על פני אנלקה, אותו שחקן שהוא האמין כי יחליף בהצלחה מלאה את זידאן.

החילופים של ביאלסה במשחק עם אנגליה נראו הגיונים בערך כמו הכלכלה בארגנטינה. שום שינוי מערך. חלוץ יוצא, אחד אחר נכנס, קשר מוחלף רק בקשר והשיטה נצחית. והתוצאה: בלם מוגבל על הקרקע כמו ריו פרדיננד הופך לכוכב העל של המשחק הזה, רק בגלל ההתעקשות של ביאלסה להגביה כדורים. משהו שמזכיר את הבדיחה מימי מלחמת פוקלנד על הצי הארגנטיני שהצטייד בספינות עם בטן מזכוכית כדי לראות את חיל האוויר הארגנטיני. למה? כי התעקשו להשתמש בו למרות שלא היה בכך שום הגיון.

טראפטוני מתעקש להשאיר על הספסל רב אמן דוגמת דל פיירו. למה? כי הוא יותר מדי יצירתי עבור מאמן עמוס בתארים ומונופול על החוכמה. ויירי הוא מניה בטוחה ובטורניר כמו גביע העולם זה אמנם לוקסוס, אבל לא כזה שמספיק למקום בטוח בשלב השני. אז קרואטיה המוגבלת הסתדרה בקלות עם השבלונה האיטלקית, שלא שיכנעה כבר מול אקוודור.

הבשורה הטובה באה מאסיה, אפריקה וארצות הברית, ומקורה בתפישת המאמנים שם. בהיעדר כשרונות גדולים כמו אלה באירופה ודרום אמריקה, התאימו עצמם המאמנים הזרים - לרוב מאירופה - לשחקנים שלהם. השיטה שבנו לא מפריעה לשחקנים לנצל את כל היתרונות בהם ניחנו. סנגל היא ההפתעה הנעימה ביותר במונדיאל הרבה בזכות מאמנה ברונו מטסו. פאדיגה נשאר פאדיגה, כך גם אל האדג'י דיוף. מטסו רק משפר אותם, מנתב אותם, מכוון, מהקצע, מלטש. הוא הרי לא ימציא שיטה חדשה.

כך גם במקרה של חוס הידינק. למאמן ההולנדי אין כוכבי-על או כוכבים בכלל, אבל שיטת המשחק שלו מנצלת עד תום את הכישורים של השחקן והכדורגל הקוריאני. מהירות, כושר גופני, שליטה בכדור. כך נראתה גם נבחרת הולנד בהדרכתו, נבחרת ששיטת המשחק מתאימה עצמה לשחקנים העומדים לרשות המאמן ולא להיפך.

ברוס ארינה מדריך נבחרת נטולת כוכב אחד לרפואה. לא, אין צורך להתבייש אם עד כה לא קישרתם בין ארינה לנבחרת ארצות הברית. אבל ארינה בא עם פילוסופיה שכמעט בזה לשיטות משחק ומערך עוד לפני שהיה ברור מי השחקנים שעומדים לרשותך. ארינה נוטה לכיוון הפילוסופי, מאמין בהקשבה לשחקנים, בז לקיבעון, לדוגמטיות. את היתרונות שבכך היה ניתן לראות כמעט בכל דקה במשחק נגד פורטוגל.

וברזיל, למרות מאזן מושלם עד כה, סובלת גם היא ממאמן דוגמטי. סקולארי מצליח לסרס את התוצרים של הכדורגל היצירתי בעולם. ריבאלדו נראה כמו צל של עצמו, דנילסון הוא חביב השיטה אבל בעל תרומה דלה ורומאריו נשאר בבית. למה? כי סקולארי חייב להוכיח שהוא הגדול מכולם. כמו לאמר, כמו ביאלסה, כמו טראפטוני.

כל הנבחרות הללו עדיין יכולות לזכות בגביע העולם או לפחות להגיע לגמר. לא להתבלבל, הכוונה היא לברזיל, צרפת, ארגנטינה ואיטליה. כי בשלב מסויים הכוכבים יצילו את מי שביקשו לכבותם, כי הכישרון שלהם נוטה להתפרץ בצורה שאפילו אותם מאמנים חשוכים לא יצליחו לעצור. החזון של מטסו, הידינק וארינה רק יזכיר שיכול להיות כדורגל אחר, מעניין הרבה יותר, יצירתי, כזה שעדיין שייך לכוכבים הגדולים שלו.

חיפוש אחר נבחרת דומיננטית מחזיר אותנו עד אליפות אירופה 1988. הולנד של ריינוס מיכלס היתה כזו. למה? כי מיכלס הגאון שילב בצורה האופטימלית בין השחקנים שעמדו לרשותו לחזון שלו על כדורגל. השילוב הזה - ורק הוא - הוליד את הטוטאל פוטבול. כל הדברים הגדולים מאז היו חיקוי בלבד. כמו אלופת העולם 2002 ומאמנה.