דנילסון, ז'וניניו ומשק כנפי ההיסטוריה

אח, תענוג של ממש. מוזיקה בלב. לא שאני מתלהב מהרביעייה לרשתה של איחוד עירוני פקינג, אבל לאור הדם שיורקת איטליה (לחיים, פאולו), הרפש בו מתמרחת ארגנטינה (מישהו צריך הסבר?) והמיץ של הזבל בו שוחה צרפת (זיקו לא שוכח, גם רונאלדו), גם שש נקודות משני משחקים ועליה קלילה לשמינית הגמר מ"הבית הכי קל", היא סיבה לא קטנה למסיבה, וזה הרי כבר הסכמנו, מה שבאנו לחפש באמת.

אז המשחק מול סין היה, כאמור, מותח בערך כמו סדרת גמר פלייאוף הכדורסל בארץ (או ב-NBA), אבל חוץ מהביטחון המתגבר - ואין כמו ארבעה פירפורונים של הרשת בצד הנכון בשביל להשאיר את סקולארי וסביבתו רגועים - הרי שהיתה זו עוד הזדמנות מצויינת לראות מה עובר לביג פיל בראש ולנעריו המפזזים ברגליים.

דנילסון או רונאלדיניו? שני משחקים מאחורנו, בשניהם החילוף הראשון של סקולארי היה – רונאלדיניו בחוץ, דנילסון בפנים. נגד טורקיה זה הגיע בדקה ה-67 והיום, כשהמשחק היה גמור כבר אחרי רבע שעה, זה קרה במחצית. לא ברור עדיין אם זה חוסר אמון ביכולת של רונאלדיניו לסחוב טורניר שלם או ניסיון להחזרת הביטחון ושפשופו של דנילסון (דאנילסון באוחנאית), אבל מה שבעיני נראה ברור הוא שלא צריכה להיות פה כל התלבטות. רונאלדיניו, לא רק שהיה היום הדבר הכי חי ויוזם שהיה לברזיל על המגרש, אלא שמדובר בשחקן שלם ומגוון בהרבה מדנילסון, שאם רק יכניס קצת יותר קשיחות למשחק שלו, יהיה בליגה של הגדולים באמת. אבל באמת.

הנטייה של דנילסון להידבק לכדור, בטח לצדו של ריבאלדו, יוצרת צפיפות מאוד לא בריאה במשחק ההתקפי של ברזיל. לזכותו עומדות הפיזיות העדיפה על פני זו של רונאלדיניו, שמתבטאת בעיקר בסגירה אחורה ובמאבקים נוקשים על כדור (שיידרשו במשחקים תובעניים יותר) והיכולת לחתוך לאגף השמאלי, כמעט מכל מצב ובכל רגע נתון, ולהרים כדור למרכז הרחבה. אבל, פה גם טמונה הבעיה נוספת שהוא יוצר, שכן הדבר שהוא עושה הכי טוב פוגע, נכון להיום, במשחק של מי שעושה זאת הכי טוב בעולם – רוברטו קרלוס.

פצצת האנרגיה הזה, שנותן ליריביו עוד ועוד הזדמנויות להתבונן בספרה שש שעל גב חולצתו מכל הכיוונים וכל הזויות, הוא, לצד היכולת עם הכדור של כל הרביעייה הקדמית, מהווים את היתרון הכי גדול של ברזיל על פני כל (כ-ל) נבחרת אחרת בעולם. במושגים של כדורסל, רוברטו קרלוס הוא השאקיל אוניל של הכדורגל – המיס-מאצ' האולטימטיבי, מולו אף שחקן בעמדה מקבילה לא מסוגל להתמודד. ברור כמובן שכדורגל וכדורסל שונים בתכלית השינוי ושעל המגרש הירוק יתרון מוחלט בעמדת המגן השמאלי הוא רק התחלה, אבל ללכת נגד היתרון הזה יהיה במלים הכי פשוטות – טיפשות. אז לא שבאיזשהו מצב הייתי מעדיף לראות את דנילסון פותח לפני רונאלדיניו, אבל היכולת להפיק ממנו את המירב כמחליף שמכניס שינוי במשחק, תהיה תלויה ביכולת שלו ללמוד וביכולת של סקולארי ללמד אותו – לשחק עם רוברטו קרלוס, להיבנות מהיתרון הקבוע שלו באגף ולעזור לו לנצל אותו. הצלחה בנקודה הזאת יכולה לעשות את ההבדל ברגעים שהחיים ייעשו קשים יותר (והם ייעשו), כישלון של דנילסון לבצע את ההתאמה ועדיף שיישאר לעודד מהספסל.

עם העובדה שסקולארי בחר לשחק עם שלושה בלמים באופן קבוע, כבר השלמתי, גם אם בלב לא קל, אבל נראה שנקודה נוספת עדיין מדירה מעיניו פה ושם כמה דקות של שינה. קישור יצירתי ורך יחסית, עם ז'וניניו לצד סילבה במגרש, או קישור נוקשה וסולידי יותר, עם קשר מרכזי נוסף, בדמות ריקרדיניו או ואמפטה במקומו? עד עכשיו, נראה שהוא נוטה ללכת עם ז'וניניו ואולי זה הרווח בעבורו אנו משלמים בבלם נוסף. ובכל זאת, הצגה מאלפת של ז'וניניו מול קוסטה ריקה, שתסיר מחשבות כפירה מלבו של הבוס, תשאיר אותי אופטימי הרבה יותר.

ולסיום – אמנם "כולה סין", אבל הפעם האחרונה בה השחלנו רביעייה בשלב המוקדם היתה עם הנבחרת של זיקו וסוקרטס ב-1986 (0:4 על פולין), שעשתה אותו דבר גם ב-1982 ( 1:4 על סקוטלנד ו-0:4 על ניו זילנד). היה זה אחרי 12 שנים יבשות ללא רקורד דומה מאז הנבחרת ההיא של 1970. נכון, ב-1994, בניגוד לשנות ה-80, לקחנו את הגביע, אבל כולנו יודעים שהנבחרת הנאיבית של שנות ה-80 היתה לפחות דרגה מעל הנבחרת המנצחת של רומאריו ודונגה באיכות הכדורגל ובעיקר – בשמחת החיים שבו. אז, שוב, נכון שזאת "כולה סין", אבל יכול להיות שאנחנו בראשית דרכה של אגדה נוספת?