מקום לדאגה

עוד אנטי קליימקס כזה וקשה יהיה לשכנע אנשים לשבת מול המסך בשביל "הרגעים הגדולים שלך", כמו שמבטיחים בפרסומת לכבלים הדיגיטליים. אם אלה הם הרגעים הגדולים שלנו ושל המונדיאל הנוכחי, כדאי מאוד לקוות שאת מקומם יתפסו רגעים ענקים, אולי אפילו, עדיף יותר, רגעים בומבה. כי הרגע הגדול הזה, הגמר של שלב הבתים המוקדמים, הפך להיות תצוגת כדורגל משעממת במיוחד. אפילו הפנדל היה מעפן.

ניחא, האנגלים נצחו, וזו כבר סיבה לאופטימיות, לא בשל נפילתה של ארגנטינה החזקה, אלא בשל מגמת הכרסום המתמשך בתחזיות המוקדמות. גמר צרפת-ארגנטינה, על כל פנים ובגלל ההגרלה, לא היינו מקבלים. נראה לי שבשלב זה נסתפק בהעפלה של שתיהן לשמינית הגמר. אבל גם אם צרפת תעשה את הקשה לביצוע ותכניע אפיים ארצה את דנמרק הקשוחה והעניינית, מדוע שדווקא בשמינית הגמר יתחילו כל הקוביות ליפול שש:שש בשבילה?

מונדיאל הוא טורניר מתמשך, ו(כמעט)כל אלופות הטורנירים הקודמות התאפיינו בשיפור שיטתי למדי ביכולת המשחק שלהן וכמעט שלא הפסידו בשלב הבתים. צרפת של 98 השתפרה ככל שהטורניר התקדם, כך ברזיל של 94 שהייתה יציבה ותכליתית לכל אורכו, גרמניה של 90, שבאה לזכות בטורניר ולא מעדה בשום שלב, כך ארגנטינה של מאראדונה של 86, שלהוציא משחק הפתיחה הגרוע מול איטליה (1:1), שיחקה כדורגל מצוין. למעשה, להוציא מערב גרמניה של 1954 ואיטליה של 1982, כל אלופות העולם שבדרך אותתו על רצינות כוונותיהם כבר בבתים המוקדמים.

מבחינה זו, מצבן של צרפת וארגנטינה גרוע במיוחד, שכן כעת ניצבת מולן יריבה קשה, השונאת להפסיד - ההיסטוריה. אבל אם צרפת סובלת מנסיבות מקלות - פציעתו של זידאן, בעיקר - ארגנטינה, בהפסד המביך לאנגליה ירתה לעצמה ברגל ויכולה לבוא בטענות רק לעצמה. לא רק ניהול המשחק השמרני עד מעצבן של ביאלסה, לא רק השקיפות במהלכי ההתקפה הארגנטינאים והתהיות על מה יכולים היו ריקלמה, סביולה ודה אלסנדרו לעולל להגנה האנגלית, לא רק משחק ההגנה החודרני שנחשף במערומיו בכל פעם שחלוץ אנגלי הצליח להשתלט על כדור באזור הרחבה, לא רק חוסר החשק והעדר האנרגיה בקבוצה בכחול, כי אם יותר מכל, המהירות בה גילתה ארגנטינה את התחושה של חוסר אונים במונדיאל זה, היא הצריכה להדאיג את אוהדיה ומאמנה יותר מכל.

גם אם יעברו בסיומו של יום את השבדים, ויעפילו, ככל הנראה, מהמקום השני - הבעייתי - לשלב הבא, ארגנטינה הוזה בהקיץ אם היא מצפה למשהו אחר זולת בונקר מסתגר בכל התמודדות המצפה לה מעתה והלאה. כמעט כל קבוצה שתפגוש אותה תעדיף לסגור את המשחק ולנסות לעקוץ את הדרום אמריקאים, מאשר להתמודד אתם במשחק שוטף ובמערכים פתוחים. הקלות בה נכנעה ארגנטינה להגנה האנגלית, מלמדת כי אפשר והחלומות בכחול, כדאי להם שיצטננו בפריזר. לעת עתה. ארגנטינה בבעיה קשה.

אבל גם שמחת הניצחון האנגלית ראוי לה שתתחלף בזהירות רבה, אם לא בדאגה. ראשית, מי שסבורים כי הניגרים עומדים לפרוש את השטיח האדום בפני האנגלים בדרך לשמינית הגמר, טועים טעות קשה. הניגרים יריב עיקש וכשרוני, וכעת, משאבדו סיכוייהם, אפשר שיתעוררו להציג כדורגל משוחרר ויצירתי, בדיוק מהסוג שהאנגלים מתקשים כנגדו. שנית, הניצחון הזה חשף אמנם אופי רב ואת צמד הבלמים הטובים ביותר באליפות, עד כה, אולם גילה גם אנגליה המתקשה מאוד במרכז המגרש, התלויה באופן נואש ביכולתו של מייקל אואן לייצר לעצמו מצבי הבקעה ולחלופין בכדורים הנייחים של בקהאם, כאופציות ההבקעה הישירות או העקיפות היחידות שלה. לא מקרה הוא ששני השערים היחידים שכבשו הגיעו האחד מנגיחה לאחר קרן והשני בפנדל, תוצאה של הכשלת, נכון, מייקל אואן.

רביעיית הקישור האנגלית, ובעיקר בקהאם - שנראה במאה וחמישים הדקות ששיחק חסר את החדות האופיינית לו וגם הססן מאוד בכניסה לתיקולים – חסרה מאוד את סטיבן ג'רארד, והעובדה שסטיב מקמנמן נותר בבית במדריד היא אחת התעלומות הגדולות ביותר בעיניי, בעיקר בהתחשב בספסל האנמי והדל של האנגלים. אם בכוונתם של האנגלים להמשיך ולהתבסס על הגנה נוקשה מאוד (כמובן שטעות אחת של מילס יכולה למוטט את כל הקונספציה) ועל יכולתו של אואן לעקוץ, אזי נכון לה טורניר קצר בהרבה משהיא סבורה. אנגליה עדיין לא פיגרה בטורניר הזה אפילו פעם אחת ומבחנה האמיתי יהיה בפתיחת מערכיה במקרה של פיגור. מול נבחרות השלב השני היא תשלם על טעויותיה ביוקר רב וממילא מוטב לה לא להגיע לדו קרב פנדלים, בהם היא מפסידה באופן מסורתי.

ובכל זאת, משהו במתח הפוליטי וההיסטורי/ספורטיבי הנלווה לעימות בין השתיים, הפך את הצפייה במשחק לנסבלת. כשלעצמו, היה זה אחד המשחקים הדלים והחלשים בטורניר ואם זהו המודל המצפה לנו גם בשלבי הנוק אאוט, אזי סאפ בלאטר, ואנחנו, בבעיה. ולסיום, שלא כהרגלו של הערוץ הראשון, היה זה שידור מצויין. השילוב בין זלצר לשרף היה אפקטיבי בעיניי, והשניים השלימו איש את רעהו וניהלו פינג-פונג מעניין שאפשר הצצה לשתי אסכולות ושתי פרסונות שונות כל-כך במהותן. אפילו מאיר איינשטיין הצליח לשמור על איפוק.