יומן גמר: דוידס, סמפראס ושאק דאדי

ארה"ב ניצחה את פורטוגל במונדיאל וגרמה לסנסציה עולמית ב"סטייפלס סנטר" את אף אחד זה לא ממש מעניין. העשירון העליון של קליפורניה הגיע לראות ולהיראות (בעיקר להיראות), לתפוס כמה פריימים אחרונים ב-NBC, אה, וגם לחגוג עם הלייקרס אליפות שלישית רצופה.

לוס אנג'לס עמוסה בכסף, והאוהדים, שצועקים ורוקדים רק בעידוד הכרוז, לא ממש נותנים אווירה של משחק בית, בטח לא גמר פלייאוף. לאהוד את הלייקרס נחשב סמל סטטוס וכל האייקונים התרבותיים של החברה הקפיטלסטית משחקים במשחק: הנה ג'ק ניקולסון, הנה נערת יחסי ציבור דוחפת את מט דיימון וג'נט ג'קסון לכל מצלמה, הנה פיט סמפראס אומר שלום.

נציגות אחת היתה בכל זאת לכדורגל העולמי, אדגר דוידס ההולנדי, שהגיע לנפוש ב-LA ולראות קצת NBA על הדרך.

והיה גם משחק. טוב, ידענו מראש שהסדרה הזו לא ממש שקולה.

הלייקרס פותחים בטירוף, נותנים לשאקיל להשפיל את מקאלה ובורחים ל-23 הפרש כבר ברבע השני. קובי בראיינט נראה לי נינוח, נינוח מדי. הנטס עוד לא הסתגלו למעמד וצריכים לרדוף אחרי הלייקרס לאורך כל המשחק. לא ממש מצב אידיאלי כשאתה האנדרדוג. אני תר אחרי אוהדי ניו ג'רזי ביציע ומוצא שניים בקושי, כשגם הם מפוזרים בקהל.

הלייקרס מפסיקים לשחק. שאקיל יורד לנוח לפני המחצית, סלאבה מדבדנקו מקבל דקות משחק בגמר ה-NBA הראשון בחייו והנטס מצליחים לגרד ל-12. ביירון סקוט נראה מיואש, אבל מאמין בקיד שלו. והרכז הטוב בפלנטה מוביל את האפורים לקאמבק שנעצר רק אצל ה"שאק דאדי". הלייקרס ניצחו בפלייאוף הזה בכל פעם שאוניל היה הגו-טו-גאיי שלהם. וגם הערב זה היה אותו סיפור. שאקיל הולך לסל, שאקיל הולך לקו, שאקיל קולע מהקו. הנטס מחטיאים מהקו. לילה טוב.

סיבה אחת לג'רזי להיות אופטימיים: הם ניצחו את הלייקרס לאורך שלושה רבעים. פסימיות בצד: הם צריכים לנצח לאורך 48 דקות. מהצד השני, הלייקרס עושים רק מה שצריך כדי לנצח, בלי ממש להתאמץ. הנטס חייבים לגרום להם להזיע. לחשוב. גם אז אני לא בטוח שזה יספיק. אולי למשחק אחד.

הלייקר-גירלס עושות דרכם מחוץ לפרקט, פיל ג'קסון ממלמל עוד כמה משפטים ששמענו כבר עשרות פעמים: "כבוד לקבוצה השנייה, הסדרה לא גמורה". בלה בלה בלה. בחנתי אותו מקרוב. הוא נראה לי עייף. האם נמאס לו כבר או שיישאר גם לטבעת מספר עשר? מי יודע. הקהל המזוייף של הלייקרס הולך הביתה. לילה יורד על עיר המלאכים. ביום שישי סיבוב שני.