מאמר שפורסם במגזין בארה"ב ערב פתיחת טורניר הרולאן גארוס נתקע למארגני הטורניר כמו עצם בגרון. לא שהתוכן הפתיע מישהו, אבל בכל זאת, העיתוי לא ממש התאים להם. במאמר נטען בין השאר כי "שחקנים בסבב העולמי משתמשים בתוצרי סמים באופן קבוע ולא פחות מענפי ספורט אחרים". כמו כן, הוצגו נתונים המצביעים על כך שטניסאים צורכים סמים ונמצאים בסביבת הסם לא פחות מצעירים ומפורסמים בענפי הבידור האחרים.
1,234 בדיקות סמים נערכו לטניסאים בשנה האחרונה. רק טניסאי אחד, גילרמו קוריה הארגנטיני, נתפס על שימוש בחומרים אסורים והושעה לשבעה חודשים. פטר קורדה הצ'כי נתפס בשנת 1999 לאחר בדיקה שנעשתה לו אחרי רבע גמר טורניר ווימבלדון, אבל נענש רק בשלילת הנקודות שהשיג בטורניר ובכסף שצבר בו, זאת לאחר שטען כי "לא ידע מאין הגיע החומר לגופו".
אנשים שקרובים לענף אומרים שכמות התפיסות לא מספרת את הסיפור האמיתי. בריאן היינליין, הרופא הרשמי של אליפות ארה"ב הפתוחה (פלאשינג מדו), אמר השבוע: "השחקנים הם אמנם לא שטנים, אבל הם גם רחוקים מלהיות מלאכים. אם הם מחליטים לקחת משהו, הם יכולים ואף אחד לא יוכל לעלות עליהם".
ואם בטניס מדובר על גילויים יחסית חדשים ומפתיעים, הרי שבענפים אחרים החגיגה נמשכת כבר שנים. רכיבה על אופניים, אחד מענפי הספורט המובילים באירופה, זכה זה מכבר לכינוי "בית מרקחת על גלגלים", בעיקר בעקבות "מסיבות הסמים" הבלתי נגמרות של הטור דה פראנס והג'ירו האיטלקי. בשנים האחרונות, כל המעורבים במירוצים הגדולים מאמנים, ספונסרים, מנהלי המירוץ, כלי התקשורת והרוכבים עצמם יודעים שאלה שנתפסים ומושעים בסופו של דבר, המהווים אחוז זעום מכמות צורכי החומרים האסורים, הם בסך הכל ה"מס" שצריכים מנהלי המירוץ והענף להביא לציבור כדי להראות את הפרי למאמצים והכסף שמושקע בנגע הסמים.
100 אלף דולר כדי שהטור יעבור לרגע בכפר
אז תשאלו - אם הכל ידוע וברור לכולם, מה באמת הבעיה הגדולה ללכת עם הסיפור עד הסוף? למה לא לנצל את האמצעים הרפואיים המתקדמים לטיפול שורש רציני?
שאלתם את עצמכם פעם האם ייתכן שהספורט הנגוע בסמים הוא הספורט היחיד שיכול להתקיים בעידן המקצועני? הרי מבחינה טכנית ורפואית, העניין אמנם דורש התארגנות מחדש, אבל לא מהווה בעיה עקרונית. השאלה העומדת על הפרק היא בסופו של דבר עניין של רצון וכסף.
הועד האולימפי, ראשי הענפים וכל מי שמנהל את הספורט העולמי מתמחים בהקמת וקיום כנסים וועדות למיניהם ש"פועלות במרץ למיגור התופעה המזיקה". בכל זאת, צריך להראות לציבור שעושים משהו לניקיון הספורט ולהגנת הספורטאים מתופעות הלוואי הכל כך מזיקות של מיני החומרים שרצים בשוק. אבל מכאן ועד הטיפול האמיתי, כמו שמראים הנתונים למעלה או העונש המצחיק שקיבל קורדה, הדרך ארוכה. כשלתמונה נכנס הרבה כסף, המון כסף, הסיפור רחוק מלהיות פשוט.
כולם ניזונים מהספורט. התקשורת, האזרחים, הספונסרים, הספורטאים וכמובן מנהלי הענפים והפוליטיקאים. כמה כסף תשים רשת השידור הצרפתית tve על טור דה פראנס אם יפסלו כל המשתמשים בסמים והטור יהיה נקי, אבל יישאר ברמה של טיול אופניים? כמה כסף ישימו הספונסרים אם יראו שבפשיטה על קבוצה מתחרה נתפסו כמויות סמים שיכולות להספיק לגדוד מסוממים קולומביאני?
כפרים דרכם עובר הטור דה פראנס משלמים למארגני המירוץ 100 אלף דולר בתמורה שדבוקת הרוכבים תעבור אצלם למשך כמה דקות. הכפריים בונים סביב המירוץ הגדול בעולם חלק גדול מהתקציב השנתי שלהם. העוצמה התקשורתית של הטור דה פראנס הפכו אותו לאירוע הראשון בעולם שהצליח להחזיק את עצמו מפרסום בלבד (כבר ב-1930). חברת אופל הגרמנית משלמת 30 מיליון דולר לספורטאים שמפרסמים אותה. מה יקרה ביום בו יחליטו החברות להפסיק תשלומים אלה בגלל גילויים כאלה ואחרים של סמים. כולם נמצאים במעגל הכסף, כולם יודעים הכל, אבל אף אחד לא מעיז לעשות משהו מהפחד ששבירת המעגל תבריח את הכסף.
תיאוריית קונספירציה מופרכת? בכלל לא בטוח. מנהלי המירוץ יודעים את העבודה, כשצריך להציג את היד הקשה בטיפול בסמים, הם דואגים למגוון פעולות שלמראית עין נראות משכנעות למדי. בשני הטורים האחרונים הם דאגו לשלוף את הרוכבים מהמקלחות בבתי המלון אליהם הגיעו בסיום יום רכיבה מפרך, כדי לשלוח אותם לבדיקות דם. רוכב קבוצת פסטינה, אלכס צולה, לא שוכח: "בהתחלה הם היו נחמדים. אבל אחר כך זה נעשה רע. בודדו אותנו בתאים ונאלצנו להסתובב בעירום. הם לקחו מאיתנו הכל, כולל את המשקפיים. לא ישנו כל הלילה, המיטות היו מזוהמות. בבוקר הייתי שבור והחלטתי להודות". לורן ז'אלבר הוסיף: "הם התייחסו אלינו כמו אל עדר בקר".
סיפור של 100 שנה
בטור דה פראנס מדברים על שימוש בסמים כבר ביום בו נוסד, ב-1903, עת היה זה מירוץ מגוחך (במושגים של היום) של שישה ימים. אז דחפו לרוכבים לפני המרוץ כמויות אדירות של קפאין, ובמהלכו השתמשו בסטריכנין מהול בברנדי. נוסחה שהתבררה אז כמצוינת. אלא שמאז, כשהחל המירוץ והפך לקשה יותר החלו הרוכבים ובעלי הקבוצות לתמוך (די בגלוי) בתיאוריה שאמרה No dope No hope (אין סמים אין תקווה).
צולה מסביר: "אני בסיפור הזה כבר הרבה זמן. אני יודע מה קורה. כולם יודעים מה קורה. כרוכב, אתה נכנס לתוך המערכת ולא יכול לצאת. אתה מרגיש כמו אחד שנמצא על הכביש ונוהג ברכב. החוק מרשה לך לנהוג במהירות של 65 מייל, אבל כולם נוהגים על 70. למה שאני אהיה זה שיציית לחוק? אז יש לך שתי אלטרנטיבות: או להתאים את עצמך ולהצטרף לכולם, או להישאר מאחור ולהפוך לצייר בתים. מי לדעתכם יבחר באופציה השנייה בדיוק?".
תחשבו על הרולאן גארוס, המונדיאל, על ווימבלדון שבפתח והטור דה פראנס שבדרך. כולם שלא יהיו לכם אשליות מפוצצים בסמים/חורים סורים, אבל ככה זה, המשחק חייב להימשך, הוא מאכיל יותר מדי פיות בשביל להיפסק בגלל עניינים זניחים כמו סמים.