ברוכים הבאים לגיהנום, תהנו

קודם כל, תודו שהיה כיף. הכי כיף בינתיים. 4 שערים, קהל אדיר, אנרגיות אינסופיות, תספורות מוטרפות - אפילו בפיפ"א 2002 במחשב אי אפשר ליצור תנאים טובים יותר מאלה לכדורגל. עכשיו, תודו גם שזה היה שוד לאור היום. שפסילת השער השני של אינאמוטו היא עוול גדול לנבחרת יפן. כי שער כזה לא פוסלים. מבצע קמיקאזה נפלא שכזה בעורף האויב מאשרים. ובינינו, משהו מריח לא טוב באופן שבו נוהגים במונדיאל 2002 בנבחרות הקטנות. זה התחיל עם הפנדל המפוקפק לטובת ברזיל במשחק מול טורקיה, נמשך ב"טעות" המעצבנת הזו, ואנחנו רק בהתחלה .

אבל מילא. הרוח היפנית החופשית לא תיפול. היא לא יכולה ליפול. כשאתה בן 23 בממוצע ומאחוריך 60,000 אוהדים שעושים גל יפני לרגל כל שטות שלך במגרש, אתה שוכח מהר מאוד מה לימד אותך איזה מאמן צרפתי עלום-שם. איזה נמרצות, איזה חיוניות. עזבו טקטיקה שמטקטיקה, תנו לנקאטה, אונו, אינאמוטו, אלכס ויתר חבריהם לשטוף את המגרש הלוך חזור 90 דקות. תנו להם להתנפל על כל כדור, לתקל כל חצי דקה (ראיתם פעם משחק עם יותר ניסיונות תיקול?), באלוהים, תנו לחיות. אל מול רוח נעורים מעוררת שכזו, המשחק הלהטוטני של נבחרת ברזיל נראה כמו שיעמומון בלגי אחד גדול.

למעשה, נבחרת יפן משחקת נגד עצמה. התקפה יפנית נגד הגנה יפנית. הנבחרת שמולה משחקים היפנים אינה גורם במשוואה. ההגנה היפנית עתידה לאכול כל משחק שתי חתיכות לפחות מכל נבחרת כדורגל שמכבדת את עצמה. עברת את קו הביצורים שהכינו היפנים במרכז המגרש, אתה בכיוון הנכון. כל כדור ברחבה שמתרומם מעל לגובה של 1.65 מ' הוא כדור מסוכן, ללא קשר לכיוון או לרמת הדיוק שלו. כל יציאה יפנית לנבדל היא חצי שער. תשאלו את מארק וילמוטס, שהבקיע את המספרת הראשונה והאחרונה שלו בחיים. תשאלו את ואן דר היידן, שצחק כל הדרך אל השער.

את נקודת המוצא השלילית הקבועה הזו צריכה ההתקפה היפנית לאזן בתוך 90 דקות בלבד. מכאן אפשר להבין את פרצי האטרף התכופים של הקשרים והחלוצים שלהם. תשכחו מניהול משחק, משליטה בקצב, ברוכים הבאים לגיהנום ועל השער לא כתוב "טדי". מרכז מגרש במשחק של נבחרת יפן נראה כמו אזור מלחמה כאוטי: אתה לא יודע מאיפה תנחת הפצצה, אתה לא יודע מאיפה תבוא לפתע הפריצה המטאורית או הדריבל המשוגע. מול בלגיה זה קרה רק פעמיים, מול רוסיה וטוניס זה עשוי לקרות הרבה יותר.

נ.ב: ואף מילה על פליטת הפה העלובה של ניר לוין.