גדול, אבל לא גדול באמת

יש שחקנים גדולים, כאלה שעושים את העבודה שלהם תמיד (כמעט) "על הצד הטוב ביותר", כאלה שיש לך הרגשה שתמיד אפשר לסמוך עליהם, כאלה שרשומים לזכותם אליפויות וגביעים, כאלה ששווים מיליונים, אבל למרות הכל הם עדיין לא הכי גדולים, הם לא ש-ם. את מהדורת משחק השבת יפתחו בתמונה שלהם, אבל היא לא מופיעה בהיכל התהילה העולמי של הכדורגל או בחלומותיהם של מיליונים ברחבי העולם. שלום כריסטיאן ויירי.

משום מה, ויירי תמיד עושה את שלו, ותמיד זה לא מספיק. במונדיאל הקודם העיניים הופנו לעבר באג'יו ודל פיירו, והוא סיים עם חמישה שערים. גדול, די מפתיע, אבל עדיין לא מספיק לגביע עולם, ואחד פחות ממלך השערים של הטורניר – דאבור סוקר (נתראה ביום שבת). כמעט, ליד.

לפני חמש שנים, ויירי היה מלך השערים בספרד ולקח דאבל עם אתלטיקו מדריד, הישג ענק, שרק בדיבעבד אפשר להבין כמה גדול הוא היה, אבל עונה לאחר מכן הוא עבר ללאציו ואתלטיקו ירדה ליגה. כמו אליל נוער לקיץ אחד, שהופך תוך כמה שנים לבדיחה ביזארית.

לפני שנתיים שברה אינטר את שיא ההעברות בשוק העולמי המטורף, ששילמה עליו 39 מיליון דולר (שיא שהחזיק שבועיים עד שפלורנטינו פרז קנה את פיגו ב-17 מיליון יותר). השיא הגיע בעונה האחרונה, כשרבע העוף הוביל את התקפת אינטר לאליפות ראשונה אחרי 13 שנים, אבל במשחק הסיום הוא הפסיד לאקסית, לאציו.

כזה הוא כריסטיאן ויירי. חלוץ גדול - לפעמים אני מוכן להישבע שהוא הכי טוב בעולם, אבל אחרי מבט נוסף על ריבאלדו, הנרי או אואן בשיאם, ההתלהבות דועכת. אין לו את הכשרון של דל פיירו, המנהיגות של באג'יו או הפאסון של טוטי. הוא פשוט ויירי, אחד שיחזיק את איטליה בשלב הבתים ויהיה תלוי ביכולתם של הכוכבים האחרים ברגעים המכריעים. אחד שלא יחמיץ בקרב פנדלים, אבל גם לא יבקיע את הפנדל המכריע. אחד שיבקיע בגמר, אבל בתמונת ההנפה המפורסמת יסתיר אותו איזה אפסנאי. ויירי.