הפרטים הקטנים של הסיפור הגדול, המרגש

כשהמשחק השביעי צריך הארכה כדי להכריע את עצמו, צריך להסתכל בפרטים הקטנים: שוויון מוחלט בחסימות (4) וחטיפות (5); 4נקודות ללייקרס בהתקפות מתפרצות מול שתיים של הקינגס; נקודה ללייקרס אחרי איבוד כדור, אפס לקינגס; 14 איבודי כדור לסקרמנטו, 13 ללייקרס. אסיסט אחד יותר לסקרמנטו, אבל גם 5 עבירות יותר לחובתה; ריבאונד אחד יותר ללייקרס, אבל שוויון מוחלט בריבאונד התקפה; 45 אחוז לשתי נקודות לסקרמנטו מול 41 אחוז ללייקרס, אבל רק 53 אחוז מהעונשין (לעומת 81 ללייקרס) ועשרה!!! אחוז מהשלוש (לעומת 41 אחוז של הלייקרס). בעונה הרגילה סקרמנטו קלעה 75 אחוז מהעונשין ו-37 אחוז מאחורי קו השלוש. סטויאקוביץ' קלע במהלך העונה ב-42 אחוזי דיוק מעבר לקו השלוש, אתמול הוא החטיא את כל ששת נסיונות הזריקה שלו, כולל זריקה אחת מהמקום האהוב עליו ביותר, כשהוא חופשי לחלוטין. זריקה שיכלה לגמור את המשחק לטובת סקרמנטו.

ועוד: 65:49 לטובת הלייקרס במאבק הנקודות בין שני הכוכבים של כל קבוצה, אבל 5:28 לסקרמנטו במאזן הבין-ספסלי. ולאדה דיבאץ', 61.5% מהעונשין בעונה הרגילה, צנח לחמישים אחוז במשחק הכי חשוב שלו השנה. שאקיל אוניל, 55.5% בעונה הרגילה, קלע ב-73% הצלחה באותו משחק (ועם חמישה נסיונות יותר מאשר לדיבאץ).

כמובן שסטטיסטיקות לא מספרות את הסיפור האמיתי של הסדרה הזאת. שהרי, הדבר החשוב ביותר שקרה בה הוא ההתרגשות המחודשת מהכדורסל, התרגשות שכבתה מאז סדרת הפלייאוף בין שיקגו לפיניקס (וניעורה במקצת בסדרות בין שיקגו ליוטה). סקרמנטו רשאית לראות את עצמה אחראית לכך. מזמן לא קיבצה קבוצה אחת שחקנים איכותיים כל כך עם מקדם סימפטיה שעלה אפילו על היכולת האישית שלהם. החלמה של סטויאקוביץ', החתמה מחדש של ביבי והרבה יותר כבוד מהשופטים - וסקרמנטו יכולה להיות איתנו בחמש השנים הקרובות באותו מעמד. לפחות.

והלייקרס מה? אם מישהו ניצח את הסדרה הזו, הרי שהיה זה פיל ג'קסון. זו לא רק המדיטציה שארגן מיסטר פיל ביחד עם פסיכולוג הקבוצה בבוקר המשחק, או הצורה שבה הוא הניח לשאקיל לתת לקובי את השליטה במשחק, אלא הצורה שבה השתמש בחוזק העיקרי של סקרמנטו (נקודות במשחק מהיר), כדי להחליש אותה. למי שהקליט את המשחק אתמול, מומלץ להסתכל בקלטת: סקרמנטו הלכה עם הראש בקיר, איבדה כדורים וביצעה עבירות תוקף בכל פעם שהיא חשבה שהלייקרס נותנת להם לרוץ.

ביום רביעי (חמישי לפנות בוקר בישראל) מתחילה הסדרה הכאילו צפויה מראש מול הנטס. לג'קסון לא תהיה בעיה לעורר את המוטיבציה בקרב שחקניו. זכייה שלישית ברציפות תכניס את הלייקרס למועדון שבו חברות רק שלוש קבוצות נוספות, ותתן להם אפשרות לזכייה רביעית ברציפות בשנה הבאה. לפי התקדים של ג'ורדן (שחשק בשלוש אליפויות רצופות רק כדי להבדיל את עצמו ממג'יק ובירד שלא עשו זאת), הרי שברייאנט לא זקוק לזריקת מוטיבציה נגד הנטס. חוצמזה, מי משחקני הלייקרס לא יתן את התחת לאליפות התשיעית של ג'קסון, אליפות שתושיב אותו על אותה ספה שבה יושב רד אאורבך לבד כל כך הרבה שנים?

בשנה שעברה שאקיל הרג את פילדלפיה בגמר, ואז היה טוד מקאלה הסנטר המחליף. מקאלה נגד שאקיל? קיטלס על ברייאנט? אל תצחיקו אותי. קאמבק נוסטלגי של ביירון סקוט ללוס אנג'לס, שייגמר אחרי חמישה משחקים, אחד בשביל הרייטינג.

1. "סוף כל סוף פסק זמן". אחת לחברתה במחצית של ניגריה-ארגנטינה.

2. "מחקנו את הבושה של ישראל ועוד נגד האל קעידות". שתוי גרמני אחרי הגול השביעי של גרמניה.

3. "יו, איזה אפטר פארטי". ילדה אמריקאית לחברתה, מסתכלות על התור (300 איש) בחמש בבוקר מחוץ לפאב ששידר את אנגליה-שבדיה.

4. "מה, אחרי התור הזה, אנחנו צריכות לסבול עוד תשעים דקות?" אותן קולות, בסוף אותו תור.

5. "אני חושב שהיפנים טעו. זה לא מראדונה שזרק פצצת אטום על הירושימה". אוהד ארגנטיני מגיב על החלטת יפאן לא להכניס לתחומה את מלך ארגנטינה.