העיקר הוא האי-השתתפות

אני מודה ומתוודה, השמחה שלי על נצחונה של ארגנטינה היתה גדולה, ענקית אפילו. קפצתי כמו משוגע מהכורסא בגול של באטי, צרחתי את ה"ואמוס ואמוס ארחנטינה" המתבקש מאליו ובסיום מחאתי כפיים לבחורים בכחול שעל מרקע הטלוויזיה. אבל, על השמחה שלי העיבה עננה לא קטנה, שגם לבשה צורה ברורה: המצב החברתי/פוליטי/כלכלי האיום והנורא בארגנטינה.

"לפחות ניצחנו את ניגריה, שם יש שלטון מושחת אפילו יותר מזה שיושב בבית הורוד בבואנוס איירס", ניסיתי לנחם את עצמי, אבל צרת רבים היא באמת נחמת טיפשים וחוץ מזה, מול נבחרות שמאחוריהן מתייצב שלטון נאור וראוי, כמו אלו של שבדיה או אנגליה, זה לא ממש יתפוס.

כן, עמוק בפנים אנחנו יודעים שזה באמת רק כדורגל, אבל זה הרבה יותר מ"רק כדורגל" בשביל עשרות מליונים ארגנטינאים וזה לא סתם "רק כדורגל" בשביל הגנבים בפרלמנט ובממשלה, עבורם כל הצלחה על כר הדשא מתורגמת מיד ללפחות עוד יום-יומיים של שקט (בתור אומה שמהדורות החדשות שלה בימים האחרונים דיווחו בעיקר על מעלליה של זמרת חביבה לפני ואחרי תחרות זמר קרתנית באסטוניה אנחנו יכולים להבין קצת איך זה מרגיש).

אולי קשה אפילו להעלות את זה על הדעת, אבל הצעד האמיץ והראוי בו היו צריכים לנקוט השחקנים המליונרים הארגנטינאים היה פשוט לא להגיע ליפן וקוריאה, להסתכן בחרון אפה של פיפ"א, להסתכן בירידת ערכם בשוק ההעברות ובפגיעה אפשרית במסעות הפרסום שלהם לנעל ספורט כזאת או אחרת, להישיר מבט לעין המצלמה ולהגיד פשוט - שאם אין לחם, גם לא יהיו שעשועים (זו אגב איננה מחאה פוליטית, אלא מחאה חברתית. הקולות הכועסים והרמים הנשמעים ברחוב אינם בעלי גוון מפלגתי, האנשים ברחוב צועקים: "שילכו כולם ל...", מימין, משמאל ומהמרכז, כל מי שאחראי למצב הזה).

זה היה יכול לכאוב מאוד לעם הארגנטינאי, בטח בטווח הקצר, לשבת בצד ולראות נבחרות ראויות הרבה פחות מזו שלהם זוכות בתהילה שהיתה כמעט בהישג ידם, אבל זה היה הדבר הנכון לעשותו. אני גם בטוח שבסופו של דבר, היה גם ה"אספסוף" הספורטיבי הכועס היה מתייצב מאחורי הצעד הזה, באקט נואש כמעט של מי שעומד על סף התהום.

אולי אז היו אלו היושבים בחלונות הגבוהים נאלצים להתמודד עם הצורך הבוער והדחוף לטפל אחת ולתמיד בנגע הנורא הזה של השחיתות שפשתה בכל חלקה טובה או רעה בארגנטינה, והביאה את המדינה הזאת, שכל תנאי הגיאוגרפיה, האקלים והחומר האנושי שבה שיחקו לטובתה, למצב הקטסטרופלי הנוכחי שלה.

אבל, מן הסתם לא היה ואין אפילו קצה קצהו של סיכוי שדבר מרעיד אדמה שכזה יתחולל בעולם ציני כמו זה שאנו חיים בו, אולם בעיני מוטב תמיד בחיים לשתות שתי כוסות של חומץ וכוס אחת של יין, מאשר להסתפק בכוס אחת של מים צבועים באדום, ולכן כל ניצחון שתשיג ארגנטינה במשך החודש הקרוב יהיה עבורי מהול בקצת (לפחות) עצב.

ואמוס ואמוס ארחנטינה.