מריח לא טוב

איכס. בינינו, איכס. היו כמה דקות, בעיקר הדקות האחרונות, בהן הלייקרס נראו כמו אלופה נצחית אחרת בצהוב. עם השריקות של השופטים, עם קובי ברייאנט המודחק והמתנשא, עם ההתנחלות של שאקיל הסימפטי ברחבת העונשין, עם ההיטפלות לוובר ודיבאץ' ("לגבוהים שלי הדביקו עשרים עבירות, לשאקיל ארבע", אמר ריק אדלמן במסיבת העיתונאים), המרפק לביבי בסוף, הקהל היהודה-מכביסטי. אם הלייקרס ינצחו את המשחק השביעי, אני מחרים את הגמר (ולא רק בגלל שהוא הולך להיות האנטי קליימקס הכי גדול לפלייאוף הנפלא הזה).

אבל קודם, לקבוצה שכבר הגיעה. הנטס הרגו את הסלטיקס מהרגע שביירון סקוט נתן את ההוראה לעבור לאיזורית. בוסטון הגיבה בדרך הנוחה, הקלה: היא התחילה לירות משלוש. למרות שלמשחק היא חזרה דווקא עם חדירות לסל, התאהבה בוסטון בעוד קליעה מהפינה של סטריקלנד ועוד נסיון נואש של ווקר.

אם הסלטיקס יחפשו אשמים להדחה, הם יצטרכו לפנות לרודני רוג'רס וקני אנדרסון כעדים מומחים. רוג'רס נכשל כליל בנסיון לנצל את היתרונות שלו על מקאלה, קני אנדרסון לא גרם לקיד לעבוד בהגנה. היכולת של אנדרסון במחצית הראשונה רק מדגישה זאת: הוא החזיר את בוסטון מהפיגור בפתיחה בשורה של חדירות קלות לסל והוכיח שקיד הוא שומר אינדיבידואלי חלש שכוחו, כמו לארי בירד, בהגנה קבוצתית ובקריאת מהלכים.

חוסר העזרה של הצוות המסייע בבוסטון בלט בעיקר לעומת התרומה של תואמיהם בניו ג'רזי. לושיוס האריס נראה בסדרה הזו כמו אחד שזורק כדור פינג פונג לחבית, אהרון וויליאמס ניטרל את רוג'רס לחלוטין ופרח בעיקר ברבע האחרון של המשחקים וריצ'רד ג'פרסון מוכיח שלהיות רוקי זה לא תירוץ.

כמובן שאם בוסטון באמת רוצה לחפש אשמים, היא תצטרך לחפש את חולצה מספר חמש של הנטס (ואגב: העובדה שהוא אסר על משפחתו להגיע למשחק, ההזמנה של אנשי אבטחה על ידי השופטים בשניות הסיום וזריקת כוס הבירה הריקה למגרש, באמת מוכיחים שמשהו פגום בקהל הבוסטונאי). ג'ייסון קיד לקח חבורת שחקנים בינוניים שמצא בנטס, ניצל את החוף המזרחי החלש ולקח את ניו ג'רזי עד לגמר. ממוצע של טריפל דאבל לאורך סדרה שלמה, לא חשוב נגד מי, זו פשוט סטטיסטיקה פנטסטית.

עכשיו נותר לקיד רק להתפלל. ביחד עם הליגה, שטרן, ואנ.בי.סי. אף אחד לא רוצה לקבל את סקרמנטו, שוק טלוויזיה גמדי, לגמר (האחרון של אנ.בי.סי). בטח שלא כשיש אפשרות להפגיש את לוס אנג'לס עם ניו ג'רזי, שאוהדים רבים בניו יורק עוקבים אחריה. לקיד יש אינטרס אישי: מייק ביבי יכול לעשות לו את המוות. ובכל מקרה, לנטס אין צ'אנס. זאת פשוט לא אותה ליגה.

ואם הלייקרס עולים? אין לכם מושג כמה נפלא הוא הגביע העולמי בניו יורק. בוסים מסלובניה יושבים בצוותא עם מנקים מפראגוואי ומקללים את צ'ילאברט וזחוביץ', מתכוננים למשחק ביניהם; מאות פולנים יושבים בברים שלהם בגרינפוינט, מקללים את אוליסאדבה, וכורעים לרגליו בשירי הערצה אחרי הבירה השביעית (אתם קולטים את זה: עשרות קתולים אדוקים מתפללים לרגליו של הניגרי); פאבים באווירת סמבה, "נוואדה סמיתס" האגדי, הבאר היחיד שהצליח להוציא רשיון אלכוהול במשך 24 שעות; אמריקאים שמתבוננים בהשתוממות בחבורת הבבונים שרוקדת, שרה שירים ומוחאת כפיים בקצב בחמש בבוקר, נהגי מוניות סנגלים שפתאום החליפו את דגל הפסים והכוכבים (הפטריוטי מפחד), בדגל האותנטי. אין, אין על זה בעולם: ללכת לרקוד עד ארבע בבוקר, ולעשות צ'יל אאוט ב"זום שניידר", פאב גרמני באיסט וילאג' עם עשרות גרמניות בג'ינס הדוקים.