אירופה חיה ובועטת

משחקי היום במונדיאל מלמדים על תופעה מעניינת מאוד והיא שהנבחרות האירופיות, שתמיד התבססו על טקטיקה מעולה ומשחק אגרסיבי, מצליחות להתגבר באופן בולט על הכישרון והווירטואוזיות של הנבחרות מדרום אמריקה ואפריקה.

אייר הצליחה, בעיקר במחצית השניה, לבטל את היתרון, כביכול, של קמרון בכל מה שקשור בטכניקה וביכולת אישית, והגדילה לעשות כאשר שלטה במשחק באופן מוחלט וגרמה לקמרון להיראות כמו נבחרת נחותה ממנה בדרגה אחת לפחות, מה שלא היה נכון על הנייר לפני שריקת הפתיחה. אייר עשתה זאת בעיקר בעזרת משחק לחימה ורוח קבוצתית יוצאת מן הכלל, תוך כדי לחץ קרוב וחזק על שחקני קמרון בשטח המגרש שלהם. בדרך זאת כפתה אייר על קמרון משחק מבולבל, איבודי כדור רבים וחוסר יכולת להביא את כישרונם לידי ביטוי.

אבל, עוד לפני שמדברים על טקטיקה, האירים הוכיחו שוב כי הרוח הקבוצתית והערכים של נבחרת לאומית השכיחו מכולם את היעדרו של הכוכב מספר 1 של הנבחרת, רוי קין, שנשלח הביתה על ידי מאמנו בשל הביקורת שהעביר על הכנות הנבחרת ומאמנה.

המשחק הנוסף שבו ראינו יתרון לנבחרת אירופית הוא המשחק בין דנמרק לאורוגוואי. דנמרק ב-2:4:4 הקלאסי שלה היא נבחרת מצויינת, שהמאפיין הבולט שלה הוא הנעת כדור מהירה מאוד, תוך מינימום נגיעות בכדור של כל השחקנים. נבחרת פיזית מאוד, אך הפיזיות שלה לא באה על חשבון טכניקה ויכולת אישית. אמנם, אורוגוואי היוותה, בחלקים מסויימים (בעיקר ב-25 הדקות הראשונות), יריב שקול, אך בסך הכול הדנים הכתיבו את הקצב והשתמשו נכון מאוד בשני החלוצים המצטיינים, יון דאל תומאסון ואבה סאנד.

כשהדנים הצליחו ללחוץ נכון ולצמצם מרחקים בין כל מערכי הקבוצה, הם ביטלו כמעט לחלוטין את היכולת של אורוגוואי להביא למשחק את הסגנון הדרום אמריקאי של מסירות קצרות ומבצעים אישיים של שחקניה, בעיקר רקובה ודאריו סילבה.

אז יום אחרי שסנגל הראתה איך עושים זאת נכון מול צרפת, באו שני המשחקים האלה והוכיחו, בעיני, שלמרות מגמת ההתפתחות, הכישרון והיכולת הטכנית של הנבחרות האפריקאיות והדרום אמריקאיות מהדרג השני עדיין לא מספיקים מול היכולת הטקטית והפיזית של הכדורגל האירופי.