שונאים, סיפור גאווה

הדרמה האמיתית של משחק הכדורגל, במונדיאל כמו בשכונה, מתחילה הרבה לפני שריקת הפתיחה ונגמרת הרבה אחרי שהכדור האחרון נבעט קיבינימאט. מבטו של כל חובב כדורגל מזדגג בימים אלו לא רק בגלל שבמונדיאל הוא יוכל ליהנות מהשחקנים הכי טובים שיש, מחוגי השעון נעים באיטיות מרגיזה לקראת יום שישי לא רק בגלל מהלכי הכדורגל המדהימים הצפויים לנו, הסיפור האמיתי הוא היכולת של הכדורגל לעורר בנו את הרגשות הבסיסיים ביותר, אהבה ושנאה, הסבוכים לעד זה בזה בקשר בלתי ניתן להתרה.

תחשבו על זה - אתם צופים במשחק - בין אם אתם מצטופפים ביציעי אצטדיון או סתם בבית עם חברים, כשפתאום נבחרתכם האהובה מבקיעה שער, מה תעשו? כנראה שכמו כולם, תקפצו, תצעקו, תתחבקו, תתנשקו ו...

סליחה שאני קוטע את האורגיה העליזה הזאת, אבל חיבוקים?!? נשיקות?!? מה דוחף אתכם פתאום למגע האינטימי הזה? אתם, אנשים רציונאליים ומחושבים, שבכל סיטואציה אחרת נבוכים מכל גילוי פומבי של רגש, שמתביישים לתת יד לבן/בת הזוג בפומבי, או להגיד לחבר טוב כמה הוא חשוב לכם? ומה גורם לאנשים שוחרי שלום ומנומסים (בדרך כלל) לעמוד בטריבונה ולצעוק: "מלחמה", או לקלל את האמ-אמא של שחקן כזה או אחר?

הכל, כמובן, בגלל הדבר העגול הזה שמטייל לו שם על הדשא. הסיבה שבגללה/בזכותה אתם מתנשקים ומקללים היא שבכדורגל האהבות והשנאות הן פשוטות. אתה שונא נבחרת אחת כי אתה אוהב את השנייה ו... וזהו בעצם, זה כמעט ולא הופך ליותר מסובך מזה, נשואת אהבתך אף פעם לא תדחה אותך ותמיד תפתח את שעריה בפניך, ואילו זו שאתה שונא תמיד תהיה שם כדי להלהיט את יצריך ולספוג בדממה את כל עלבונותיך. עכשיו, כשמגיעים למונדיאל, מצטרפות לתערובת רוחות לאומיות קלות עד לאומניות עזות, שהופכות את העסק לחגיגה של ממש.

המפגשים המעניינים ביותר בתולדות המונדיאלים הם אלו שטומנים בחובם יריבויות היסטוריות ושנאות פתולוגיות. חלקן מתבססות על משקעי עבר היסטוריים (של כיבוש קולוניאלי למשל, כמו המפגש הצפוי בין צרפת לסנגל); יריבויות אחרות נולדות דווקא במפגשים הספורטיביים עצמם (כמו היריבות בין צרפת לברזיל שהלכה ותפסה תאוצה מאז מונדיאל 86' והגיעה לשיאה בגמר של 98'); ישנן גם יריבויות המשלבות בין שני הסוגים הנ"ל (כמו שראינו לאחרונה במפגשים הטעונים בין ישראל לאוסטריה); את המקור ליריבויות כדורגל אחרות ניתן למצוא בסכסוכים פוליטיים עכשווים שלא קשורים בכלל לספורט (כמו המפגש ב-98' בין ארה"ב לאיראן), בעוד שיריבויות אחרות הן כה עתיקות וסבוכות, שקשה אפילו לאתר את מקורן המדויק (הסאגה הבלתי נגמרת בין אנגליה וגרמניה).

סכסוך כדורגל אפילו הוליד פעם מלחמה של ממש (בין הונדורס לאל-סלבדור), אבל, אף-על-פי- כן, במשחק הזה של אהבה ושנאה, ניתן לקבוע בבטחה כי אין משתתפת טובה יותר מהנבחרת הלאומית של ארגנטינה. נבחרת שמפגינה דרך קבע שליטה מרשימה ברזי האמנות העדינה של עשיית אויבים. וכך, בעוד שכל נבחרת אחרת מצליחה לשמור על אוייבת מיתולוגית אחת, מקסימום שתיים, צוברת לה ארגנטינה ממונדיאל למונדיאל מספר מרשים למדי של מדינות, שיראו בניצחון עליה סוג של צדק היסטורי.

לארגנטינה יש שונאות כה רבות, עד שעל מנת שתוכל ("בעזרת השן" כמו שאומרים אצלנו בעדה) לזכות בגביע, יכול להיות שנצטרך לפגוש אחת כזאת בכל סיבוב.

בסיבוב הראשון תהיה זו לא פחות מאשר אנגליה, איתה יש לנו חשבון פתוח עוד מההפסד ב-66', שאחריו הדביק לנו המנג'ר שלהם ראמזי את הכינוי "חיות", שלא לדבר על מלחמת איי המאלווינס (פוקלנד בפי הגויים) ב-82', שלא לדבר על יד האלוהים של דייגו ב-86' ושלא לדבר על רגל הזהב של בקהאם ב-98', בקיצור, אללה איסתור.

בשמינית הגמר יתכן שנפגוש באורוגוואי, עוד יריבה עיקשת מהעבר המונדיאלי, עליה אנחנו חמים עוד מההפסד בגמר המונדיאל הראשון ב-30' ושמאחוריה אומה שלמה, שחמה עלינו על ההדחה ב-86' וסתם על שנים רבות של שחצנות והתנשאות.

ברבע הגמר ישנה אפשרות שתחכה לנו הנמסיס שלנו בצהוב, ברזיל. על היריבות הזאת באמת שחבל להכביר מילים, אבל רק בשביל לעורר את התיאבון מספיק להיזכר בהפסד המביש של 82' ובניצחון (המביש לא פחות) ב-90'.

חצי הגמר קרוב לוודאי יזמן אוייבת בהתהוות, נבחרת צרפת, שכל הדיבורים לפני המונדיאל (לפיהם שתי הנבחרות הן המועמדות העיקריות לזכייה), כבר גרמו לנו לסמן אותה בפנקס השחור הקטן-גדול שלנו.

אחרי כל זה, יהיה זה כבר משחק ילדים לסיים באיזה שיחזור של הגמרים של 86' ו-90' מול נבחרת גרמניה, או בעימות מול אמא-מולדת, ספרד, או עם המעצבנים האלה מאיטליה שסיממו את דייגו שלנו, או עם היפנים שלא הכניסו אותו למדינה, או עם קמרון שביאסה אותנו ב-90', או עם סלובניה ש... אתם יודעים מה? עם סלובניה אין לנו שום בעיה.

עדיין לא.