האוונגארד של ביבי, הקלינגר של בוסטון

הקאמבק המדהים של בוסטון הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל בו לפלייאוף 2002 יש נטייה לחקות את עצמו. כל מה שקורה בסדרה אחת יקרה גם באחרת. בסיבוב הקודם שלוש מהסדרות היו בשוויון לאחר שני משחקים, כל הסדרות הסתיימו בחמישה משחקים. ובגמרים האזוריים? כל קבוצה שהובילה בשלב מוקדם של המשחק, הרחיבה את הפער, הדפה את נסיונות התקיפה של הקבוצה המפגרה וניצחה. עד אתמול בבוסטון.

אבל, אפילו הקאמבק של בוסטון לא מחביא את העובדה שמדובר בשתי סדרות דומות: שני כוכבים וצוות מסייע נגד קבוצה. זה שהקאמבק של בוסטון הסתיים בנצחון לא מעיד שהצמד ווקר-פירס טוב יותר מהצמד של הלייקרס. הוא רק מעיד כמה טובה סקרמנטו ואיזה טונה של אופי יש לה.

תסתכלו על פיל ג'קסון. נמאס לדוש בזה כבר, אבל ג'קסון שוב מוכיח השנה את הגאונות שלו. כבר שנים מדברים על היכולת של ג'קסון להשתמש בחוזק של היריב שלו כדי להחליש אותו. מה זה אומר? כששיקגו שיחקה נגד הניקס, ג'קסון ידע שנקודת החוזק של הניקס היא במשחק העומד. אז ג'קסון שלח את ההגנה שלו לשמור על מובילי הכדור של הניקס ולצמצם את ההתקפה העומדת שלה בסביבות העשר שניות. נגד סקרמנטו, ג'קסון יודע שהוא משחק נגד קבוצה עם ברגים רופפים. הוא נותן למובילי הכדור של סקרמנטו להשתולל, לחשוב שיש להם דרך פנויה לליי אפ ואז הוא מקפל אליהם את כל ההגנה שלו. אחרי שתי החטאות כאלו, ג'קסון התפנה ללחץ על הוצאת הכדור של סקרמנטו, והחזיר את הלייקרס למשחק.

מה שכן, נראה לי שג'קסון לא לקח בחשבון כמה משמעותי הוא פקטור מייק ביבי. ג'קסון עוד יחזיר את הלייקרס לסדרה, לפחות מבחינה פסיכולוגית, אבל יותר ויותר נראה שהוא יצטרך לתפקד גם כרופא אליל.

תסתכלו על מה ששינוי אחד יכול לעשות. מייק ביבי לא מוחק את ג'ייסון וויליאמס מספרי ההיסטוריה של הקינגס: הוא יוצא נגד השיטה האמריקאית כולה, שיטה שמכבדת את המסכה על פני המהות. ביבי לא עושה דברים שמקפיצים אותך מהספה. הוא תוקע שלשה, הוא עובר את החצי בכדרור ומתחיל את ההתקפה מחדש. בדרך הוא שובר את האסטרטגיה של ג'קסון.

תסתכלו על כריס וובר. מישהו פעם לימד אותי את השיטה הטובה ביותר לעקוב אחר אירוע ספורטיבי, בכל ענף. "קח לך שחקן אחד ותעקוב רק אחריו", הוא אמר לי. וובר הוא הפרוייקט שלי בפלייאוף הזה. וובר הוא אגוז קשה לפיצוח. הוא הכי שחור שיש, אבל עם תסביך מטורף של ילדות בפרבר עשיר; הוא מדבר הכי רהוט, אבל לא מהסס לקלל או להיתפס במגוון עבירות על החוק או סתם בהתנהגות בלתי ספורטיבית.

למרות זאת, אני חושב שאני מתחיל לקלוט את וובר. וובר הוא לא שחקן כדורסל, הוא אמן. אחד כזה שיודע שאם הוא יושב מול המחשב, הוא כותב ספר מופת, אבל מעדיף להתבטל מול הטלוויזיה. לוובר יש הכל: ידיים ארוכות וכף יד ענקית; ניתור; אתלטיות; קליעה מחצי מרחק וליד הסל; הוא קולט ריבאונדים; והוא מוסר בנדיבות וכשרון, יכולת שהרבה שחקנים במידה שלו גומרים קריירה בלי לדעת איך לעשות עמו שצריך .

ואת כל הדברים הללו וובר עושה בלי להתאמץ, או בלי ממש להתאמץ. זה יותר בא לו. אמן. במשחק השלישי וובר הביא את זה אליו: לקח את הכדור, קלע כשהיה צריך ולא עשה פאולים מטופשים. אם אני מבין נכון את הפנים של וובר, את המחוות שלו, את המבט הזה של "אף מניאק לא ינצח אותי השנה", אז וובר עסוק בלהחזיר לעצמו חוב ישן, חוב של עשר שנים, של אליפות שהלכה לאיבוד.

תסתכלו על פול פירס. פירס הוא ההיפך מכל מה שנכתב עד עכשיו על וובר. פירס תמיד היה צריך להוכיח. מהבחירה בדרפט ועד ההסתבכות הפלילית הראשונה שלו, שכמעט הסתיימה במותו. אני מקווה שהמשפט הבא יהיה ברור: פירס הוא סופרסטאר, אבל הוא לא. תחשבו קווין מקהייל. הסיבה שפירס הצהיר שאף אחד בנטס לא יכול לעצור אותו, לא קשורה לאופי שלו, אלא לעידן בו נמצאת אמריקה.

לא רק שהמשא של ההצהרה היה כבד על פירס, אלא שהסופרסטאריות כבשה כל חלקה צנועה שלו. עד הרבע הרביעי של המשחק השלישי, הוא התבסס בסדרה על קליעות ניתור ממרחק. פתאום נעלם פול פירס ובמקומו הגיעה מהדורה של ריי אלן. משהו קרה בין הרבע השלישי לרבע הרביעי של המשחק השלישי (תכף נחזור למשהו ההוא), משהו שגרם לפירס לחזור להיות הפועל הכי שחור של האולסטארים. פתאום הוא חדר לסל, קלע ליי אפים, משך עבירות ודייק מהעונשין. פירס הוריד את תחפושת ריי אלן וחזר להיות קלינגר.

תסתכלו על אנטואן ווקר. ווקר היה ההבטחה הגדולה של הסלטיקס, של התקופה שאחרי בירד והאסונות, של פיטינו והאליפות מקנטקי. לווקר נתפר תפקיד הפוינט פורוורד. במושגים מיתיים, מדובר בשוער שהגיע למכבי חיפה אחרי אבי רן. ווקר התקפל. הוא נתן מספרים נפלאים, אבל זרק המון והרחיק את עצמו מאהדת הקהל. השנה ווקר השתנה. "אני פיפן והוא ג'ורדן", הוא אמר בשבוע שעבר והתייחס לשיתוף הפעולה שלו עם פירס. ווקר החזיק את הסלטיקס בתמונה במשחק הראשון וניצח בשבילם את השני. לא היה לו מספיק כוח למשחק השלישי. בסוף הרבע השלישי תפסו מצלמות הטלוויזיה את ווקר צועק על הספסל, בעיקר בכיוון של פירס.

התגובות אחרי המשחק היו מאכזבות יחסית למהפך שהתחולל בסופו. רק ג'ים אובריאן, מאמן בוסטון, התקרב כשהודה לעיתונאים על כך שאין להם יותר אין להם שאלות "כי זה באמת קשה בשבילי להסביר במילים את מה שאני חווה עכשיו". ווקר אמר שהוא רק ביקש מהחברים שלו להילחם על הכבוד שלהם, אפילו אם יפסידו. פירס אמר שמהאטרף, הוא בכלל לא זוכר מה ווקר אמר. אני חושב שווקר ביקש מפירס שיצדיק את הויתור שהוא, ווקר, עשה העונה.

ואם אתם לא יכולים להסתכל על כל אלה, תסתכלו במיילן טנזר. בלבן של העיניים.