מוטב מאוחר. שר המדע, התרבות והספורט, מתן וילנאי, החליט להתערב סוף סוף במה שנעשה בהתאחדות לכדורגל. נראה כי גם נפשו של כבוד השר קצה בזוהמה העולה ממשרדי ההתאחדות, המנוהלת על ידי חבורה של עסקנים אינטרסנטים נמוכי מצח, שתאוותם לכוח, שלטון ושררה מעבירה אותם על דעתם.
נערות ליווי, אמיר רנד, מתקנים, כספים, נהלים, כרטיסים, מינויים והימורים. אלו הם חלק מהנושאים שכנראה יעלו על שולחנה של ועדת הבדיקה שהקים וילנאי ואשר בראשה יעמוד השופט אמנון סטרשנוב. רק חלק קטן מהנושאים היו טעונים בדיקה וחקירה לפני שגברי לוי החל לכהן כיושב ראש ההתאחדות. על חלקים אחרים חתום היושב ראש הנוכחי.
נכון נהג השר וילנאי כאשר החליט שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית. גם כי הזמן קצר והמלאכה מרובה וגם, ואולי בעיקר, משום שפיפ"א, התאחדות הכדורגל הבינלאומית, אינה אוהבת את העובדה שגורמים פוליטיים או ממשלתיים מתערבים בנעשה בהתאחדויות מקומיות המסונפות למוסדותיה. ניסיון העבר הוכיח שכאשר ממשלות או גופים פוליטיים נהגו כך, גיבתה פיפ"א את העסקנים ואיימה בחרם ספורטיבי על אותן מדינות.
לפני כשלוש שנים ניסו ממשלות בולגריה ופולין להחליף את ראשי ההתאחדות במדינותיהן, אך פיפ"א מנעה זאת. בסופו של דבר הוחלפו העסקנים באותן מדינות בעקבות לחץ ציבורי.
כך צריך להיות גם אצלנו. השר וילנאי בחר בדמויות מרשימות, שאמורות לבדוק את תרבותו ודרכי התנהלותו של הכדורגל הישראלי. אם החמישייה הזאת תשכיל ללמוד היטב את החומר הרלבנטי, היא לא תזדקק לזמן רב כדי לקבוע שהממלכה שבראשה עומד גברי לוי רקובה וצריך להעבירה מן העולם.
בשביל זה לא צריך ועדות חקירה רשמיות, כבדות ומגושמות, אלא סתם אנשים טובים שאמורים לחשוף את הדרכים הפסולות שבהן צועד הכדורגל הישראלי. את כל השאר כבר יעשה הציבור.
מה שבטוח יהיה מעניין
כצפוי, עיתונות הספורט קיבלה את בחירתו של אברהם גרנט למאמן הלאומי בהתלהבות רבה. מי שקרא את מדורי הספורט בעיתונים הפופולריים, יכול היה לקבל את הרושם שחתן השמחה הוא לא גרנט אלא סוון גוראן אריקסון.
אחד הכתבים אפילו העניק לגברי לוי את אות המופת, האומץ והתבונה על המינוי ההרואי.
זה גרנט. הוא כבר לא זקוק למחמאות. מצד שני, צריך לדאוג לחבר שסידר את המינוי כדי שגם הוא יקבל קצת מחמאות. לגרנט אין בעיה למצוא חניך תורן.
יהיה מעניין עם גרנט. הרבה יותר מאשר עם נילסן ולא פחות מאשר עם שלמה שרף. הידיעה שפורסמה אתמול ב"ידיעות אחרונות", ולפיה יש אפשרות שאיל לחמן ימונה לעוזר המאמן הלאומי, היא רק ההתחלה. אם הידיעה נכונה, גרנט אכן לא השתנה ולנו תהיה עוד סיבה להמשיך ולחשוב שהוא היה ונשאר פוליטיקאי מחונן, גם אם מסוכן.
יש במדינת הגמדים שלנו עשרות מאמנים מוכשרים ומוצלחים יותר מאותו רבי לחמן ממלאבס. כל חובב כדורגל בשורה האחרונה ביציע יוכל למנות אותם אחד לאחד.
גרנט רוצה את לחמן? על סמך מה ובזכות מה? ומהיכן החוצפה? ומתי בדיוק הספיק לחמן להיות מומחה לכדורגל עולמי?
ושמא אבי לוזון הוא אבי הרעיון?
גרנט התברגן
גרנט ידוע כמאמן שיטתי. קבוצותיו משחקות במערך 2-4-4 או 1-5-4. כמעט אין אצלו שמירות אישיות. בקדנציה הראשונה שלו במכבי תל אביב הגיע גרנט לשיא מבחינה מקצועית. הוא היה רעב להצלחות וכך גם המועדון החבול.
ארבעת שחקני ההגנה, אלכסנדר פולוקארוב, אמיר שלח, עמית לוי ואבי כהן, שיחקו בקו אחד ויצאו לנבדל בתזמון מצוין. נעם שוהם, ניר קלינגר, אבי נמני ואיציק זוהר היו אחראים לא רק לפיתוח משחק התקפי מרתק ושובה עין, אלא גם היו שותפים בלחץ המאסיבי והאינטליגנטי שהפעילה הקבוצה על שחקני היריב.
אלי דריקס ומאיר מליקה, או חלוצים מזדמנים אחרים, החלו את המגננה שהחזירה את החיוך לפניהם של אוהדי מכבי. גרנט היה למהפכן ומרדן שהוכיח כי אפשר לנסוע לאירופה גם כדי להשתלם, לא רק להמר. את תוצאות ההשתלמויות אפשר היה לראות במגרשים כמעט בכל שבת.
עיקר השינוי היה הלחץ. שחקני היריב לא יכלו לנשום או להרים ראש כי אבי כהן, עמית לוי, שלח, קלינגר ואפילו זוהר ושוהם (נמני היה אריסטוקרט כבר אז) לחצו עליהם בקבוצות זמן קצובות וברורות. על שיטת ה-2-4-4 או ה-1-5-4 נכתבו לא רק מאמרים, אלא גם ספרים. גרנט שלט כמעט בכל רזי השיטה.
בינתיים גרנט התברגן. הוא היה למאמן מבוקש, אבל במקביל הפך לעצלן. האליפות השנייה של מכבי תל אביב היתה חסרת ברק ושתי האליפויות האחרונות של מכבי חיפה אמנם היו ברורות, אבל אי אפשר להגדירן כמרשימות. העמידה הנכונה במגרש, אופציות המסירה, המשמעת וההבנה הטקטית של כל השחקנים היו - כרגיל בקבוצות של גרנט - אבן יסוד בדרך להצלחה. היו גם ניצחונות מרשימים בתוצאות גבוהות.
אבל בשנים האחרונות חסרות בקבוצות של גרנט שתי נקודות מקצועיות קריטיות, כאשר מדובר במערך אחורי של ארבעה שחקנים בקו אחד, התלויים בעזרתם של ארבעה או חמישה קשרים. הכוונה לחשיבה מהירה ולחץ על היריב.
חיסרון כזה לא מפריע לזכות באליפות ישראל, ואפילו בשתיים. לרמות גבוהות יותר ביבשת זה לא מספיק. כי אם גם גרנט יספר לנו שהכדורגלן הישראלי אינו בנוי להפעיל לחץ על היריב, שהוא חסר כוח וסבולת וכי הכדורגלן האירופאי הממוצע עולה עליו בכל הפרמטרים, זו תהיה אכזבה מקצועית גדולה.
שיטת המשחק של אברהם גרנט מחייבת עבודה קשה. כאשר מדובר באימון קבוצה, אפשר לאבחן, לשפר, לתקן ולתרגל כמעט ללא הגבלה. בנבחרת לאומית המתכנסת אחת לכמה חודשים הבעיות קשות ומסובכות יותר. ואתן יצטרך גרנט להתמודד.