מונדיאל של קפה, כוס אמק

מונדיאל. השופרא דה שופרא של עולם הבהייה הגברית במסך הטלוויזיה. בחברותא, עם בייגל'ה ובירה, בין אם זה בסלון או בפאב, עם מסך ענק וארומת סיגריות וניחוח גרעפסים. וצעקות אחרי החטאות, וחיבוקים אחרי גולים, וצעיפים של אנגליה. אלוהים, זה מתקרב. הבו לי מהתחושה הנפלאה הזאת. תנו לי להרגיש את החיבור המיוחד הזה בין אגלי הזיעה, אדי האלכוהול, הטוסטסטרון והאנדרנלין.

רק שיש בעיה אחת. המונדיאל הזה, בהנחה שלא קוראים לך קים סו ואתה גר בדרום קוריאה או באיזור, מתקיים בבוקר. בבוקר! שוב מקרה מובהק של אנטישמיות, שוב דופקים את היהודים. כאילו שלא סבלנו מספיק עד היום, שאנחנו צריכים גם לחוות את האורגזמה הספורטיבית הגדולה והקסומה ביותר אל מול הבוקר הישראלי, הבוקר הישראלי המגעיל הזה, המוטרף, מלא העצבים, הפקקים, החדשות, הפיגועים.

ומילא, עוד יש תופעה פיזיולוגית אחת שיכולה להוכיח לי שטוסטסטרון מסתדר עם אלמנט השחרית, אבל כדורגל? בירות? בירות לא הולכות עם בוקר. למי בכלל יש כוח לצעוק או לתקוע גרעפסים בבוקר. שהרי ידוע שבנפיחותינו לעת ערב משחררים אנו החוצה את כל אשר אגרנו במהלך היום. אבל בבוקר? בבוקר אני מרוקן. מה כבר אפשר לשחרר בבוקר חוץ מאנחות ייאוש. בבוקר אני רוצה לישון.

ועוד לא דיברנו על הירידה בתוצר הלאומי שצפויה לחודש יוני. אני כבר רואה את זה, אל מול טלוויזיות קטנות ברחבי הארץ יצטופפו אלפי קבוצות אקראיות של גברים, שהמשותף להם הוא הרצון לתפוס קצת דשא והעובדה שהם בזה הרגע לא עושים את העבודה שלהם. ובמה אפשר להאשים אותם דחייאת ראבקום. ארבע שנים אנחנו מחכים לרגע הזה, ובכל הזמן שעבר שכחו לספר לנו שמדובר בתנאים לא תנאים. מונדיאל של קפה, מי היה מאמין.