השוערים הגדולים בהיסטוריה

תסלחו לי על התקפי הסנטימנטליות והנוסטלגיה העזים שתוקפים אותי לאחרונה, זה הכל באשמת יורוספורט והמונדיאל הזה. מאז שיורוספורט (שבקרוב ייכנס גם הוא לדפי הנוסטלגיה של צופי הכבלים) התחילו לשדר את התוכנית המופלאה "רגעם גדולים בתולדות הגביע העולמי", אני פשוט מפורק. בשלאח אחד לפרצוף נוחתים עליי כל זיכרונות הילדות, רוב ואן רנסבריק מחטיא מול ארגנטינה בדקה ה–90, אדר וזיקו רוקדים סמבה בספרד 82, מאראדונה מתעתע בהגנות הטובות בעולם כמו נוכל. ועוד ועוד.

והרעיון לרשימה הזו התחיל כשלפתע, משומקום, הגיחה דמותו האצילית של דינו זוף, אותו דינו זוף של לאציו ונבחרת איטליה, ניצב במכנסים השחורים ובאפודה האפורה/כחולה של הסקוודרה אזורה, הודף כמו שובר גלים את ברזיל הנפלאה של 82, כשברקע משקיף אברהם קליין מרעננה. עם משרוקית בפה. "אח", אמרתי לעצמי, "אילו היו ימים. זה היה שוער. איפה יש עוד שוערים כאלה?" ומיד, הקובץ תחת השם "רנאט דסאייב" נפתח לי בזיכרון ופני האבן של השוער הרוסי הענק הגיחו, אומרים: "הוא אפילו לא היה השוער הכי טוב באליפות ההיא". ומיד טוני שומאכר הגרמני נכנס לתמונה בזינוק התאבדות משלו ואמר: "עם כל הכבוד, גם דסאייב לא". וכך התחיל להתפתח פולמוס בראשי, מי באמת, אבל באמת, היה הגדול ביותר מכולם, בכל הזמנים?

אבל מכיוון שבמונדיאלים אני צופה רק משנת 1978, (גיל שבע, מפותח מספיק כדי לגבש תודעה ספורטיבית) ושוערים גדולים זינקו גם בימים לפני כן, נכנס אבי לתמונה ואמר, "אני ראיתי את זמורה משחק, ואת פלאנצ'יקה ויאשין ובנקס, אני אעזור לך". נראה מישהו מכם מתווכח עם אביו בן ה–70. אבא זה אבא וכך נכנסנו לעניין בכובד ראש שלו וברוח השטות שלי, כדי להרכיב את רשימת הגדולים בכל הזמנים.

על מנת לא להיחשד בטמטום מוחלט החלטנו לא לדרגם ברשימה לפי יכולת, אלא על ציר הזמן, מהמוקדם למאוחר, עד לפאראגוואיי ההוא, שאין, אין עליו.

ריקרדו זאמורה, ספרד

שיחק בשני מונדיאלים – איטליה 1934 וצרפת 1938. אבא מספר שזאמורה היה חתול מטורף, מעין ברוס גרובאלר עם קריאת משחק וללא נטיות הרסניות. "השוער עם הכובע" (הוא הקפיד לשחק עם כובע בכל מזג אוויר ותנאי תאורה) היה הראשון לזכות בכינוי המפוקפק "אל לוקו", וביחד עם חברו שתיכף יוזכר, נחשב לשוער הגדול ביותר עד ללב יאשין.

הרבט פלאנצ'יקה, צ'כוסלובקיה

השתתף בשני המונדיאלים באיטליה ובצרפת בשנות ה–30 וקינח בגיל 38 בברזיל 1950. אבא צפה בו בשני משחקים והוא אומר שלא הבין מעולם על מה כל המהומה. פלאנצ'יקה לא זינק, לא התעופף, לא שיחק אותה בני גינזבורג בקריז. ובאותה הזדמנות, נראה כאילו מעולם לא מתח את אבריו. הוא פשוט קרא את מהלכי המשחק טוב יותר מכל שוער בזמנו. משהו סטייל פביאן בארטז בימים הגדולים, לפני הקרחת ולפני ההאנג אובר של החיים לצד דוגמנית.

לב יאשין – נבחרת ברה"מ

האגדות על יאשין מספרות שבשיאו היה בלתי אפשרי להכניעו. הוא היה מנצח משחקים לבדו רק בכוח התסכול שעורר אצל היריב. הם תקפו ותקפו והוא הדף ותפס, קלט ומנע. לא גבוה במיוחד – 1.82 מ', יאשין היה שילוב של שני השוערים הגדולים שקדמו לו, הן באתלטיות של הספרדי והן בחכמה של הצ'כי ובשיאו נחשב לא רק לשוער הטוב מכולם אלא גם לשחקן הטוב בעולם. בכלל. אין כמעט נבחרת כל הזמנים שלב יאשין האיש ואימא רוסיה, לא ניצב בשערה. השתתף במונדיאלים של 1954, 58 ו-66.

גורדון בנקס, אנגליה

ההיסטוריה אנגלית רצופה בשוערים גדולים. פיטר שילטון, ריי קלמנס, כריס וודס (סתאאאם..) וגורדון בנקס. אם שילטון היה המתמיד והיציב מכולם, קלמנס הכאריזמטי והמרשים מכולם, אין ספק שהנודע וההירואי מכולם – לפחות בתחומי הממלכה – היה בנקס. אותו בנקס שהתייצב לצד בובי מור כדי לקבל את הגביע מידי אליזבת ה–2, נכנס לרשימה זו לא רק בגלל שהיה השוער הבריטי הראשון (יש מוסיפים והאחרון) שהניף את המונדיאל ב-1966, אלא בגלל ההצלה ההיא, בטח ראיתם. מכסיקו 1970, פלה עולה לנגיחה ומוריד את הכדור מימין לשמאל, באנקס מגדיר מחדש את המושג "התעופפות" וכנגד כיוון הגוף שלו מגיע לכדור במה שנחשבת עד היום להצלה הגדולה בכל הזמנים. תפנו ליורוספורט אם פספסתם.

ספ מאייר, גרמניה

מאייר, שוערן של שטוגארט ובאיירן מינכן, היה השוער הטוב ביותר מחוץ לבנקס באירופה של שנות ה–70. אי של יציבות ושל המשכיות, מאייר היה הבורג המשומן ביותר במכונה הגרמנית של שנות ה-70. מאחורי בקנבאאור, הקייזר, שחקן ההגנה הטוב בכל הזמנים, ניצב שוער ענק ממדים, עם תסרוקת היפית לא מעודכנת, שחיסל כל סיכוי לגזור קופון מהטעויות הבודדות של הוד מעלתו הקייזר. אפשר שטוני שומאכר היה נועז ומרהיב יותר, אבל מאייר עשה זאת לאורך שנים רבות יותר וגם ברמת המועדונים.

דינו זוף, איטליה

כולם זוכרים לזוף את המונדיאל של 1982, בו חיסל לגמרי את ברזיל – למרות שספג שני שערים, ובעיקר את חצי הגמר מול פולין, בו רוסי סיפק את הצמד הקבוע וזוף עמד בפני מתקפה מתמשכת של ההתקפה הכי יצירתית בטורניר, זו של זבונייק (יובנטוס, שפם, ג'ינג'י, גאון) וג'זוז לאטו ויכל לה, כמעט לבדו. אבל זוף זכור לטובה גם בגלל שהיה הקפטן המבוגר ביותר שהניף גביע עולמי, בגיל 40 ומתח את גבולות הגיל בספורט המקצועני שברמות הגבוהות ביותר. עמד בשערה של איטליה בארבעה המונדיאלים ממקסיקו ועד ספרד.

רנאט דסאייב, ברה"מ

הפייבוריט שלי. השוער המשולם. שוערה של נבחרת ברה"מ בעידן שלפני נפילת חומת הברזל והכוכב הגדול שלה להוציא אולג בולחין. אתלט מדהים, חכם ואמיץ בצורה יוצאת דופן. שקט ובטוח, הוא הצליח להביא את טורפדו מוסקבה לצמרת הכדורגל האירופאי בימים שלפני עידן לובאנובסקי ודינמו קייב, ואפילו לובה הגדול – זצ"ל – אמר שדסאייב היה השוער הגדול ביותר שראה מימיו. וכן, הוא ראה גם את יאשין משחק.

ז'אן מארי פאף, בלגיה

מתחיל להתקרב. אולי אתם זוכרים את השוער המטורף, שלא הבדיל בין סטופקס לפנים ללטיפה מהאישה. אולי אתם זוכרים את השוער שהחליף חולצות עם מאראדונה בחצי הגמר של מונדיאל 86, ועליו אמר מאראדונה שהיה השוער אותו כיבד יותר מכל. אולי אתם זוכרים את השוער שהביא את בלגיה הקטנה לשפיץ של עולם הכדורגל. אולי אתם זוכרים את הפה הגדול של פאף שאמר פעם על אנצו שיפו, כוכב הנבחרת: "שחקן שהתסרוקת שלו מעניינת אותו יותר ממשחק ההגנה, לא צריך להיות בהרכב". לב אמיץ. ושוער ענק.

פיטר שמייכל, דנמרק

אחד החתומים העיקריים על תור הזהב של מנצ'סטר יונייטד בשנות ה-90 והשוער המפחיד ביותר בממדים הפיזיים. אתלט מדהים למידותיו, אמיץ, אבל מעט פזיז, שמייכל היה שוער עם מנטאליות של שומר בארים – כל מי שנכנס לרחבה הסתכן בבומבה לפנים. חישבו על הצירוף, קאנטונה ושמייכל באותו הרכב…איפה הם הימים? חטאו היחיד של שמייכל שנולד מאוחר מדי. נבחרת דנמרק המופלאה של 86, הייתה מרוחקת שוער ברמתו של שמייכל מפסגות שהיום היא יכולה רק לחלום עליהם. ועם כל זה, הוא שילם את חובו והוביל אותה לזכייה באליפות אירופה לאומות, עם אחד, ריצ'רד נילסן.

חוזה לואיס צ'ילאברט, פראגוואי

העולם הרחב נחשף לתופעת השוערות הזו לראשונה רק במונדיאל של 1998. כולכם בוודאי זוכרים את משחקה הקשה ביותר של צרפת בדרך אל הגמר – שמינית הגמר מול פאראגוואי, שהקיזה את דמה במשך 118 דקות, עד לשער ההוא של בלאן. צ'ילאברט ניהל את משחק הקבוצה מעמדת השוער, תוך שהוא מבטל את הגדרות התפקיד של שני הבלמים שלו והופך את הגנת פראגוואי למשוואה הכי קשה לפיצוח בטורניר. מעבר לכך הוא בועט עונשין מחונן, אלים בצורה יוצאת דופן, ולמרות המסורת הדלה של ארצו בכדורגל, ולמרות שלא שיחק במועדון פאר ובנבחרת מעוטרת, נכנס לרשימה מכובדת זו ואין יותר מכך להעיד על גדולתו.