'אוי-א-ברוך' אברבוך

מאת הראל בן-דרור, סידני


היה קצר וקולע.
אולי אם היה מבקש כפיים מהקהל לפני כל קפיצה, כמו יתר הקופצים, ולא רק לאחר הפסילה האחרונה שלו, היינו רואים יותר מארבע קפיצות. ביישן הבחור, מה לעשות.

האמת, אי אפשר לבוא לאברבוך בטענות. הבן-אדם בחר ענף שהוא קומבינציה של קפיצה בטרמפולינה, בנג'י וצניחה חופשית, ועוד עם מוט בידיים. אז לא הביא מדליה. נראה אתכם נופלים מכמעט 6 מטר. יש גבול למה שאפשר לבקש מבן-אדם שיעשה עבור המדינה.
וחוץ מזה, אברבוך דורג פעם אחת במקום הראשון. אמנם זה היה לאחר שכל הקופצים עברו את הגובה הראשוני (5.50 מ'), ונכון, לוח הקופצים היה מסודר לפי האלפבית, אבל בכל זאת רגע קטן של תהילה לישראל.

בכניסה לפארק האולימפי תפס אותנו ישראלי, 30 שנה באוסטרליה. כשהבין שיש סיכוי לישראלי באתלטיקה, ביקש לתת לנו את הכרטיסים שלו לחצי גמר הכדורסל בתמורה לכרטיסים שלנו.
"אני רוצה לקחת את הילדה. אתם יודעים, שתדע קצת ישראל", אמר.
"אם חשוב לך שהילדה 'תדע ישראל' לך תחגוג את ראש השנה", ענינו ל'ישראלי' והמשכנו במשימתנו.

בדיעבד, לו היינו יודעים שעוד לפני 19:00 כבר נאבד עניין בתחרות הקפיצה במוט, אולי היינו יותר נחמדים לציוני המזדמן. או שאולי היינו נשארים בבית לחגוג את ראש השנה.
הסדרנית באצטדיון עשתה לנו רגשי עצמה, כשאמרה לנו: "אתם לא צריכים להיות פה, הערב ראש השנה".
"דווקא בגלל שזה ראש השנה אנחנו פה", ענינו כרגיל, בתמימות האופטימית הטפשית שלנו. בטוחים שהלילה זה הלילה.

שלושה רגעים מרגשים רשמנו רשמנו במהלך הערב. הראשון, כשאוסטרלית נרגשת ניגשה ובירכה אותנו על הזהב בה זכינו בריצה אתמול. "ישראל", ענינו, "לא יוון".
הרגע השני היה כשמנצח קרב ה-10 האסטוני קיבל מדליית זהב. אם סתמת את האוזניים יכולת לדמיין כאילו עומד על הדוכן ספורטאי ישראלי. הצבעים והתלבושת ממש זהים.
והרגע השלישי, הגדול מכולם, היה לקראת סוף הערב, כאשר הקהל הגרמני (והיה הרבה מאוד ממנו באצטדיון), קיבל את הזוכה בקפיצה לרוחק בקריאות קצובות של: "הייקה, הייקה". באמת גדולה.

וכשכבר חשבנו שאנחנו השניים היחידים בכל האצטדיון שעדיין אין למדינתו מדליה, הופתענו לראות בתור אחד מזוקן עטוף בדגל של מדינה פצפונת. "שנה טובה", אמרנו. ישראלי, אלא מה.

שנה טובה מסידני.