תודה לך סידני

מאת הראל בן-דרור, סידני


אתחיל את הטור האחרון שלי עם דריל מקורמק, פטר בץ', לי סצ'ופילד והגדול מכולם – כריסטיאן גרינטווד. הם מסמלים עבורי את סידני 2000 יותר מאשר מוריס גרין, קאתי פרימן, אלן יוסטון או דנילוב. הבחורים האלה, יחד עם חבריהם לנבחרת הכדוריד האוסטרלית, שיחקו חמישה משחקים, הפסידו בכולם בהפרשים דו-ספרתיים, וזכו במקום ה-12 המכובד והאחרון.
רק בשביל ההגינות אציין כי נבחרת הכדוריד האוסטרלית אינה מקצוענית וחבריה התכנסו במיוחד למשחקים לאחר שקיבלו כרטיס חופשי מהמארגנים.

אך התבוסות לא הזיזו לאוהדים האוסטרלים, שהתאהבו במקורמק (הקפטן) ושות'. בכל משחקי הנבחרת, מהראשון ועד האחרון, האולם היה מלא ב-6,000 צופים אוסטרלים רעשנים, שמעודדים לאורך כל המשחק, קופצים אחרי כל שער כאילו הכריע את משחק הגמר, וזאת למרות שלוח התוצאות מורה על פיגור עצום של נבחרתם. לרובם זו פעם ראשונה במשחק כדוריד, הם לומדים את החוקים תוך כדי, אך מה זה משנה – העיקר להשתתף בחוויה הנקראת אולימפיאדה. ואם אפשר לעודד נבחרת אוסטרלית, אדרבא.

כרטיסים לתחרויות הפכו לסמל מעמד. אנשים ברחוב עונדים אותם על החזה בתחושת גאווה. סוג התחרות וזהות המתמודדים הם עניין שולי. העיקר להיות שותף. שלושה חודשים לפני האולימפיאדה היו תושבי סידני אדישים ואולי קצת ממורמרים. סגרו להם רחובות, תחנות רכבת, מעגנים וחופים. אך עם הדלקת הלפיד נדלקה העיר והחלה בחיבוק חם ומעריץ של האולימפיאדה. כל ענף, בעל זיקה אוסטרלית כלשהי, משחיה ועד טקואנדו נשים הפך לשיחת היום ולמדליה הרואית.

היות ואוסטרליה היא יבשת של מהגרים, יכולת למצוא המוני אוהדים לכל מדינה ומדינה. המראה של בחור (או בחורה) המחזיק ביד אחת דגל אוסטרליה וביד השניה דגל של יוון, סין, בריטניה, קוריאה או כל מדינה אחרת, שהיא מדינת הולדתו, היה שכיח ביותר. וכך, כל התחרויות קיבלו תשומת לב, אהדה וכבוד. ספורטאים הרגילים להתחרות מול 100 צופים ברגעי שיא, מצאו עצמם לפתע במוקדמות מול אלפים רעשנים.

וגם אני. במהלך המשחקים צפיתי בכדורעף, כדוריד, טניס שולחן, כדורמים, שייט ועוד כל מיני ענפים שבארץ מעניינים אותי פחות מהליגה השלישית בכדורגל. אך כאשר חובב ספורט באשר הוא, רואה ספורט באשר הוא, ברמות הגבוהות ביותר, הוא אינו יכול להישאר אדיש.

אני חוזר לנבחרת הכדוריד האוסטרלית. בנקאי, גנן ובעלי מקצוע אחרים, מייצגים יבשת שלמה. בסיום המשחק הם לא יורדים מהפרקט. מאושרים מהתשואות שקיבלו על ההפסד המכובד (רק 10 הפרש לסלובניה החזקה). הם עומדים, חותמים לכל המעוניין (אפילו לי), מצטלמים עם האוהדים, שואלים אם נהנית, מודים על העידוד, מבטיחים כי נתנו את הכל ויתנו הכל במשחק הבא. והקהל, מאוהב בהם. זו תמצית הרוח של האולימפיאדה בסידני.

ולסיום, ברשותכם, הרגעים שלי באולימפיאדה:
הרגע הגדול מכולם - הניצחון האוסטרלי בבריכה של נבחרת השליחים (4*100 מ').
הרגע המאכזב מכולם – ליטא כמעט וגורמת לסנסציה ומנצחת את ה"דרים טים" בחצי הגמר בכדורסל.
הרגע הישראלי המאכזב – קשה לבחור. מאטוסביץ' בקפיצה לגובה, בניסיון הראשון לעבור 2.32 מ' מפיל את הרף עם העקבים. אם היה עובר את הגובה הזה בקפיצה ראשונה היה זוכה בארד.
הספורטאי הישראלי המאכזב – מיקי חליקה ועמית ענבר, ראש בראש.
הרגע שיישאר איתי לתמיד – טניסאי שולחן מצרי, שאת שמו אני אפילו לא זוכר, אומר לי "תודה" בעברית לאחר שבירכתי אותו על נצחונו.

תודה רבה לעמיעד רביב שליווה אותי לאורך כל המשחקים. להתראות בבלומפילד.

הראל בן-דרור. סידני.
סוף.